זכרונות מתבשלים

אני לא יודעת איך לתאר את אחת החברויות היפות בחיים שלי. אבל אני אנסה. אליעזר ואמתי שלי. שלישיית באגאט הפקות. חברות שהתחילה בהודו בדראמסאלה ונשמרה עד היום. אבל אני לא רוצה לדבר על ההתחלה. בטח גם  זה יגיע. אלא על הגברים שלי ואילת. היינו באילת 3 פעמים ביחד. 3 פעמים מופלאות, רק שלושתנו. היה לנו גם ירדן אז אולי זה נחשב 4.

בשלוש הפעמים שהיינו ביחד באילת זה היה באותה רשת. הכי לא ממומן  (וחבל..), פשוט הרשת הטובה ביותר. אמתי ואני עשינו מועדון משותף. יש לנו שם יום נישואים, וימי הולדת. כן, גם כשנסעתי לאילת עם הכופר חגגנו שם את יום הנישואים עם אמתי. אליעזר מעולם לא הבין למה הוא לא התחתן עם אמתי בקומבינה הזאת ואני כן.

כשהכופר ואני החלטנו להתחתן, אני רציתי מסיבת רווקות באילת. לא הצלחתי לחשוב על פרטנרים אחרים חוץ מאליעזר ואמתי. כי הם חבורת אילת שלי. אלו שביחד יצרנו סיפורים פסיכים וחוויות משותפות שלא נשכחות. , עד כדי כך שאני יושבת עכשיו עם חיוך ענק על הפנים כשאני נזכרת במלון המלך שלמה, במקום לטוס למלטה. כי הם רצו לשפר לי את המצב רוח אחרי איזה שברון לב. לא זוכרת בגלל מי הייתי שבורה, אבל זוכרת כמה נהניתי איתם. ללכת לראות מופע WOW. לעמוד ליד טל מוסרי כי הייתי בטוחה שהוא אמתי. ובמקום להתפדח להקרע מצחוק. לחכות עם קניית טלוויזיה לאילת ורק בחנות לגלות שעל טלוויזיות יש מע"מ. וכמובן לקנות בכל מקרה. להיות באילת ביום היחיד שיורד גשם, ביום היחיד שיש שם אזעקה (לא אותו יום) וכמובן להנות מזה בטירוף.

לישון במלון העובדים של ישרוטל, כי אנחנו בחופשה של תפרנים עם אליעזר שהיה אז מובטל. אבל לא מתפשרים על חופשה. ללכת לאכול פיצה ב20 שקל, לראות שמשפחה לפנינו לא אכלה חצי מגש ולרדת גם על המגש שלהם. אבל ערב אחרי זה לשלוח את אליעזר לדרכו וללכת לאכול במסעדה האהובה עלינו באילת. יאקימונו. שם לא היו הפתעות. מזמינים ארוחת טעימות. אפילו כשהורידו את ארוחת הטעימות מהתפריט, אנחנו המשכנו להזמין אותה, כי ליודעי דבר עדיין היה את הארוחה, רק לא בתפריט. וזאת היתה הארוחה הכי טעימה. כל מנה יותר טובה מהשניה. לקמבן את כל החופשה, בארוחת בוקר במלון אחר, בזכות ההורים של אמתי שהתלוננו על חדר שקיבלו פעם. לאכול ב5 שקל ולצחוק כל הלילה. ללכת למנקיז לקינוח הכי טעים. לקוקטיילים וצ'ייסרים. ולרקוד.

לשיחות נפש הכי טובות שהיו לי איתם ללב הכי פתוח. לי ולאמתי יצא להיות עם חבורה אחרת באילת, וגם לבד פעם. אבל זה לא זה. יש לפעמים הרכב מנצח. וזאת שלישיית אילת המושלמת שלי. הכל זורם בקצב מושלם. גם זה שאמתי קם שעתיים לפנינו והולך לשחות. זה שאליעזר לא נהנה במסע הקניות שלי ושל אמתי. שאליעזר ואמתי נהנים להכנס לשנורקלים גם כשגשום בחוץ. ואני נהנית לשבת בחוף עם סיגריה ולהסתכל עליהם.

כשהיינו בהודו היה לנו יום שבו בעצם החברות הוכרעה. עשינו יום שבסופו הייתי אמורה לנסוע לרישיקש. אבל בסוף היום הזה החלטתי לנסוע עם הבנים לקאסר דייוי ולא לרישקש. בסוף היום הזה ישבנו, אליעזר ואני, באיזה מקום נידח על שרפרפי עץ והזמנו צ'אי ב10 רופי. ישבנו עם צ'אי וסיגריה לשיחה ואז אמרנו שלפעמים לא צריך יותר מזה. צ'אי, סיגריה ושיחה טובה. וזה היה המוטיב החוזר של החברות הזאת, שבאילת תמיד התעצם. סיגריה, משהו לשתות. ושיחה טובה.

אילת שלנו זה ללכת שוב לWOW (למזלנו מחליפים את המופע כל שנה) ללכת לאכול טוב. להזכר בכל הסיפורים רק שלנו. אנשים שפגשנו. אהבות שהיו. בדיחות מטומטמות שלנו. לצחוק על כל האנשים ש"התאבנרו" לנו בטיולים ובחיים. לרקוד. להתעצל לזוז מהמלון. לא הייתי באילת כמה שנים. כי עם כל אהבתי לכופר זה לא אותו דבר. לאילת יש את הפרטנרים הנכונים. ואני תוהה אם אפשר להשאיר את הילדים ובני הזוג ופשוט לנסוע שוב לאילת?