זכרונות מתבשלים

אמא אהבה לנהוג. אהבה לנסוע עם האוטו. הבעיה שהיא לא היתה טובה בזה.
היינו נתקעים עם אמא בדרכים לא פעם. כשעוד היה רכב הילוכים זה היה סיוט. נכון שלרכב יש 5 הילוכים? אז אמא היתה נוסעת רק עד הילוך רביעי. ולא, היא לא היתה נוסעת רק במהירות נמוכה. היא פשוט לא אהבה את הילוך חמישי. טענה שהוא מיותר. כן. גם כשהיא נוסעת על 100 קמ״ש היא עם הילוך רביעי.  גם בכביש שש היא על הילוך רביעי.
גם רוורס והיא לא הסתדרו. אולי פשוט לא הסתדרה עם צד ימין בתיבת ההילוכים. כי בחניה אין צורך להשקיע. למה צריך לחפש חניה, אם אפשר פשוט לחנות באמצע רחוב בורכוב, בחנייה כפולה, ולהשאיר את הילדים ברכב, כדי שיגידו שאת עוד רגע חוזרת. היום מתקשרים להלשין ליצחק קדמן על אנשים כמו אמא, שמשאירים את הילדים ברכב. אבל פעם זה היה הנורמה. אמא פשוט עשתה את זה על בסיס קבוע בזמן שהיא מתעלמת מחוקי התנועה והחניה.
היא היתה מאלו שנוסעות בנתיב השמאלי ואנשים מאחוריה מתחרפנים ומצפצפים ומסנוורים אותנו, אבל לה לא היה אכפת, כי היא צריכה לפנות עוד 15 קילומטר שמאלה. אז היא תהיה בנתיב הזה.
אבל כל אלו לא הפריעו לה לנסוע עד ירושלים, רק כדי לעשות קניות לפסח. אמא היתה אומרת לאבא שהיום היא חייבת את האוטו כי בירושלים יש סופר זול ומוכרים שוקולד רוזמרי בלי קטניות ואנחנו מארחים השנה את ליל הסדר, אז יש הרבה קניות וכדאי לחסוך בעלויות. אבא כמובן התרצה ואני באתי איתה כי ידעתי שנלך לאכול ארוחת צהריים בעזורה או במסעדת אמא. לא משנה איפה העיקר לאכול מרק קובה. אמא תמיד הזמינה סלק. אני דלעת או חמוסטה.

יום בירושלים תמיד מורכב משלושה חלקים: הולכים לבקר את ליאור, קניות בסופר וארוחת צהריים בשוק. ולא משנה הסדר העיקר שנאכל כבר קובה.

וגם בסופר תמיד היה כיף. כי למרות שהיינו עם רשימה סגורה ותפריט לכל פסח, תמיד היינו מקבלות השראה בסופר ומתחילות להוסיף עוד סלט ועוד קינוח.

מילאנו את האוטו בשקיות וחזרנו הביתה. מדובר פה על הקניות הכי יקרות שעושים בשנה. כי הרי קונים הכל חדש. לא רק תבלינים, אבקת  אפיה. אלא גם שמפו ומשחות שיניים. אקנומיקה ונייר אפיה. על הכל צריך להיות כשר לפסח ללא חשש קטניות. ואני בסופר מתחרפנת, איך פעם בשנה המשפחה שלי חרדית. ואמא אומרת שזה באשמת אבא. אבל זה כבר לפעם אחרת, נחזור לקניות. איכשהוא הצלחנו למלא את הרכב בכל השקיות. בכביש 1, בירידות של ירושלים, אמא ואני מריחות ריח שרוף ואני כבר מזהה את הריח הזה. יותר מאשר הריח של הפתיליות בעזורה. הריח של קלאץ' שרוף. הריח של הילדות שלי (עד שעברנו לאוטומט). אז עצרנו בצד הכביש וחיכינו לגרר שיגיע וייקח את האוטו. הבעיה, מה עושים אתנו ועם כל הקניות. אז הגרר לקח אותנו ואת כל הקניות איתו עד המוסך. ומשם לקחנו מונית. לדעתי המונית והצהריים עלו יותר ממה שחסכנו בזה שנסענו לסופר בירושלים ולא ברעננה. אבל אצל אמא אף פעם לא היה שיקול חסכוני, גם אם זה מה שהיא סיפרה לאבא. אמא תמיד ידעה מה שלקח לי כמה שנים להבין, שזכרונות אי אפשר לתמחר.