זכרונות מתבשלים

בשנת 2017 נכנס לתוקף חוק השקיות בישראל. וזו היתה נקודת שבר בבית. שתבינו, אמא היא אדם סופר ממלכתי. אבל פה שמעתי אותה מתבטאת בחריפות נגד הממשלה. וזאת עוד היתה ממשלת ימין, היא בכלל הרגישה נבגדת. אמא אמרה שהיא לא רוצה לחיות במקום בו מגבילים את חופש התנועה של אזרחים. שאי אפשר לקחת מהסופר חבילת שקיות. במקום בו מגבילים צריכת שקיות סופר עוד יאסרו חד פעמי.

לאמא היתה אובססיית שקיות, מכל סוג. כמה היא אהבה לשים הכל בשקית. לא היה לנו פח זבל בבית. כי אמא שנאה פח שאולי עוד יריח כמו פח. אז היו את שקיות הזבל הענקיות הכי עבות. אלו שמשתמשים בהם לגופות. והן עמדו במטבח. וכל פעם שחיים, נדב או אבא היו יורדים למטה הם היו חייבים לזרוק את השקית. ובכלל לא משנה כמה הן היו מלאות. היו גם שקיות קוקי ששימשו גם למתכונים וגם לכריכים של נדב לבית ספר. זה בכלל לא משנה שכל שקית קוקי עולה שקל ושקית סנדוויצים 3 אגורות. זה מה שקונים בבית. אבל כמו שאמרתי היא הכי אהבה את שקיות הסופר. כשהיתה חוזרת הביתה עם הקניות, היתה שקית אחת שהיתה מלאה בשקיות סופר, שהיו עוד כחבילה אחת. את שקיות הסופר שבהן היו הקניות זרקנו, כי בזה כבר השתמשנו.

וזה לא רק זה. הכל אצל אמא היה חד פעמי. כוסות מים חד פעמיות, היו באמת לשימוש חד פעמי. וכל פעם שאתה שותה מים אתה לוקח כוס חדשה. היינו מסיימים 3 שרוולים בשבוע. בשבת היו את הכוסות החד פעמיות של הביוקר, שאני שנאתי, כי הן נראות יפה אבל לא נעימות לפה. אז אמא אישרה לי לשתות בכוס אמיתית. בכלל היה חד פעמי של אמצע שבוע וחד פעמי של שבתות. ואמא אהבה להתאים ולקנות חד פעמי יפים במיוחד לחגים. לאמא היה ארון במרפסת שכולו היה חד פעמי. זה היה סניף של פעמית סטור אצלנו בבית. ואמא אהבה את הארון הזה יותר מאשר את הילדים שלה. היא היתה מסדרת לפי צלחות גדולות או קטנות. מדף כוסות. מדף מפיות, שמתאימות לכל צלחת אפשרית. מדף מרקיות וקערות סלטים. אמא צחקה עלי שכל פעם שהיא קיבלה כלי הגשה אמיתי אני שמחה. אבל רק אני. היא לא התחברה לקונספט. ואני תמיד צחקתי על זה שהכל חד פעמי בבית והיא היתה אומרת לי שהאנשים לא, וזה מה שחשוב.

כשהעולם התחיל להיות מודע למשבר האקלים, לאיכות הסביבה. ניסיתי לשכנע את אמא לרדת קצת מהצריכה המוגזמת שלה. להסביר לה שיש לה כלים יפים בבית. ואולי כדאי שנאכל בכלים אמיתיים. אמא כל פעם אמרה לי שלכדור הארץ לא משנה מה עושה ציפי ליטנברג משברץ 18. ואני ניסיתי להגיד שאולי כן. אבל אז אמא חיים ונדב פתחו חזית בדיחות עלי, שאני שמאלנית, יפת נפש. שאני צבועה. אז התייאשתי ואכלתי ושתקתי. כי מה לעשות גם בחד פעמי האוכל של אמא הוא הכי טעים בעולם. 

אבל היו יוצאי דופן. כשחזקי, בן דוד שלי, הגיע היא היתה נותנת לו לאכול בצלחות אמיתיות. למה? כי הוא היה האחיין האהוב עליה. תבינו, הילדים שלה, בעלה. לא זכו לכבוד הזה. אבל הילד המחוצ'קן עם החיוך הכובש זכה.  וזה אפילו לא עניין אותו. אבל היא רצתה להגיש לו באמיתי. היינו יושבים לצהריים. חזקי, אחיות שלי אמא ואני. כולנו עם צלחות חד פעמיות ואמא אומרת לי, לחזקי תביאי צלחת אמיתית. ואני התעצבנתי, כי לי לא נתנו וגם כי ידעתי שאצטרך לשטוף אחריו. ואם אמא היתה יודעת עכשיו שהבת שלה מגישה רק בכלים אמיתיים בבית שלה, ובקושי יש לה חד פעמי. היא היתה אומרת לי. אבל ילדה שלי, איך האחיין האהוב עליך ידע שהוא אהוב?