זכרונות מתבשלים

לפני כמה שנים החלטנו במשפחת ליטנברג לצאת לסופ"ש ביחד. חמישי עד שבת. זה ארוע שלא קורה הרבה. בעיות תקציב בעיקר ועוד תירוצים. אבל הפעם אמרנו שיאללה, חייבים. חיפשנו מקומות לינה. רצינו כמובן שיתאים לכיס של כל משפחה אז לא יקר מדי. ושלכל משפחה יהיה את הבית שלה. מין מתחם צימרים.

ככה דמיינו.

הזמנו מקום שנראה מבטיח באתר. בדיוק עונה לדרישות שלנו. יש בריכה. מתחם של צימרים. חדר נפרד לארוחות. מקום לעשות מנגל. ובמחיר מעולה. שלמות. אבל תמונות לחוד ומציאות לחוד. היינו בטוחים שאנחנו מגיעים למתחם מלרוז פלייס כזה. בתים מסביב ובאמצע בריכה. אבל כשהגענו גילנו שזה לא ממש ככה. שהזמנו מלרוז פלייס בעלי אקספרס, וקיבלנו עספור. הגענו ל"מתחם הצימרים" וגילינו שקיבלנו קראוונים. זה היה בחצר האחורית של משפחה. כשהגענו ביום חמישי. הם עדיין בנו את אחת מיחידות הדיור. כן, איפה שהכופר ואני ישנו, לא היה חלון. קמנו ביום שישי לקדיחות, כי בעל הבית צריך לשים לנו מדרגה בכניסה. הבריכה היתה באמת שלנו פרטית, אבל עם המשפחה המארחת, אז הם ביקשו מאתנו לא להגיע בשעה מסויימת, כי זה הזמן שהם רוצים. וגם שלא נגיע בזמן שהם מארחים את כל היישוב לתהילים. חיים הלך לחדר שלו וגילה עכבר. בעלת הבית היתה בהלם שיש עכברים, כי זה פעם ראשונה שזה קורה לה. ומצד שני קראה לבעלה ואמרה שהוא אלוף בלכידת עכברים. אבל איך היא יודעת את זה אם זו פעם ראשונה?!

אני יכולה להמשיך בסיפורים על הצימר המדובר. אבל מאמינה שלהרבה מכם זה קרה. הבטחות של אתרים מול המציאות..

בערב ישבנו לאכול ארוחת שישי.  עם אוכל שקנינו בחוץ. דבר שכמובן לעולם לא יצליח אתנו, כי אנחנו מפונקים באוכל. אז במקום להתרכז באוכל, כי הבנו שאוכל ולינה לא יהיו ברמה, החלטנו להתרכז במה שטוב ובמה שאנחנו טובים. משהו שלא דורש תקציב. לצחוק אחד על השני ועל הסיטואציה ההזויה שאנחנו נמצאים בה. אבל אז כשאכלנו שניצל תעשייתי, חיים פתאום הכריז שהוא מכין את השניצלים הכי טעימים בארץ. עכשיו זה נהיה מעניין. כי כולנו גדלנו בבית שמקדש שניצלים. בבית שבו אוכלים שניצלים לפחות פעמיים בשבוע. ורק טרי מהמחבת. בבית משפחת ליטנברג לעולם לא יהיה שניצל בשבת מהפלטה, כי זה אומר שהוא לא טרי. לא נאכל שניצל שנשאר מאתמול. כולנו מרגישים סוג של מומחים. אבל חיים סקרן אותנו עם ההצהרות. אז הקשבנו ובאמת היו כמה טיפים טובים. חוץ מאודיה כמובן, שהופתעה שמחכים שהשמן במחבת יהיה חם. או שצריך שניצל דק, אבל שלא דופקים אותו בפטיש שניצלים. אבל עם אודיה לפעמים יש תחושה שהיא ואנחנו לא גדלנו באותו בית. בטוח בכל הנוגע לאוכל. כי היא מכינה "עוף טוב", מה שלעולם לא עובר אצלנו בבית.

כשחיים דיבר אני הרגשתי  ישר כמו ברני מ"איך פגשתי את אמא". חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי. Challenge accepted. בתקופה ההיא הכופר ואני כבר היינו נשואים ועדיין בלי ילדים. אבל אני ידעתי שכשיהיו לי ילדים הם יחזרו הביתה מבית ספר ויהיו להם שניצלים טריים הכי טובים שרק אפשר. כי שניצל מושלם עם צ'יפס וסלט זה בית. אני מקווה שהם יגדלו עם זכרונות של חופשות נעימות. אולי במשפחת ליטנברג עוד יפתיעו פעם לתת לילדים ולאחיינים זכרונות מחופשות משותפות. אבל דבר אחד בטוח, הילדים שלי יגדלו לזה שאמא מכינה את השניצל הכי טוב בארץ, אולי שניה רק לדוד חיים.