זכרונות מתבשלים

בבית משפחת ליטנברג זרקו אוכל באופן קבוע. כמעט לא היה כזה דבר לשמור אוכל כשגדלתי. זה לא היה ממקום של עשירים פזרנים, אלא ממקום של חוסר מודעות לכיס ואהבה לאוכל טרי. זה היה על הפלטה? לפח. ובאמצע שבוע אמא בישלה כל יום אוכל. שומרת לאבא צלחת מוכנה עם ארוחת ערב בשבילו. והשאר לפח.

לא היה קופסאות עם אוכל במקרר, רק מצרכים. היו כמובן יוצאי דופן. מרק עוף שהיינו אוכלים גם ביום ראשון בצהריים. חלה ששומרים ללחם מטוגן במוצ"ש. כבד שהופך לבורקס כבד. אבל אמא באמת אהבה לזרוק אוכל. כנראה תגובת נגד לתסביכי שואה. היא עם צלקות של דור שני.

כשעברתי לגור בירושלים, זאת היתה ההחלטה הכי פזיזה וטובה שקיבלתי בחיים. אבל בטוח לא כלכלית. הייתי בת 23. בלי עבודה או שום כיוון בחיים. הכרתי את חבורת "מעלה", הם צילמו לי סרט אידיוטי שעשיתי ללימודים ואחרי שבוע שבילינו ביחד, פתאום צפנת הצלמת זרקה לי רעיון. אולי תעברי לגור אתנו בירושלים. אני חושבת שתוך 5 דקות עניתי כן. וכמה שבועות אחר כך חיים ואמא מסיעים אותי לירושלים.

זאת היתה דירה של בנות עניות. כמה עניות? היינו 2 בחדר. היינו שותות קפה נמס עלית. אוכלות סביח מהמוכר למטה כי זה היה זול וטעים. קניות בסופר היה כבד עלינו. כל פעם שהיינו חוזרות מההורים, היינו מביאות גלילי נייר טואלט. שמפו. סבון כלים. קפה. אבל בעוני שלנו היה הכי כיף. חיינו על הקצה הכלכלי ונהנו מכל רגע. ירדנו פעם לסיני עם תקציב מאוד מוגבל. אז היה לנו את מנת הסחלב היומית של הפינוק. בשאר הזמן אכלנו מנות חמות. וזאת היתה אחת החופשות המופלאות שלי. חושה, סחלב, ים, טורניר שש בש וחברה טובה. בדירה היינו מבשלות ארוחות ומארחות. לא היה במקרר הפרדה ביננו. הכל משותף. ומיטל, שותפה שלי, לימדה אותי לראשונה מה עושים עם אוכל במקום לזרוק. היא היתה ממציאה מתכונים. היה לנו חבר שהיה עובד בקפה הלל. והיה מביא לנו לחם שנשאר בסוף היום. היא היתה מכינה ממנו דברים חדשים. מיטל לא היתה שפית, די רחוק מזה, אבל היא היתה יצירתית ולא פחדה מניסויים. כל השאריות משבת הפכו לארוחות אחרות במהלך השבוע. לפעמים היו שם כשלונות נוראיים. אבל היו גם הברקות. ובעיקר ההבנה שלקחתי ממנה, להפוך אוכל ישן למשהו חדש. כי לא הכרתי את זה עד אז. היום המצב הכלכלי שלי יותר טוב. אני כבר לא מפחדת כשאני רואה שיחה ממספר לא מזוהה. כבר לא גונבת נייר טואלט מההורים. ועדיין הדירה בירושלים הולכת איתי. זה מתחבר לי להרבה מקומות ואני לא אוהבת לזרוק אוכל. אבל גם שונאת לחמם במיקרו. בכל זאת גדלתי במשפחת ליטנברג. כל שבת אני עושה סקירת מלאי של המקרר. בודקת מה כבר לא 100. פירות הופכים לריבה. ירוקים לפסטו. החלה לפרורי לחם. ובעיקר אני אוהבת לפרמט את האוכל מחדש. את התפוחי אדמה הדרוסים להפוך לניוקי. את הלחם מחמצת לברד פודינג. העוגיות הופכות לבסיס של עוגת גבינה. והכבד קצוץ? הופך לבורקס כבד.