זכרונות מתבשלים

שבת בצהריים. סבא וסבתא אצלנו בשבת. וסבתא נזכרת באותו סיפור שבו היא נזכרת פעם בחודש. איך אליהו הנביא בא לבקר אותם.

אהבתי את הסיפור הזה. לסבתא לא היו סיפורי שואה טובים במיוחד. וסבא לא דיבר על השנים ההם. אבל סבתא סיפרה סיפורים על התקופה שלפני. והיה בהם המון קסם. בראש שלי ראיתי את סבתא גרה באנטבקה. את אבא שלה כטוביה החולב והיא ואחיותיה היו הבנות של טוביה וגולדה. הסיפורים האלו שלה, על העיירה היהודית, ריתקו אותי. אמא שנאה את הסיפורים האלו. וזה די מוזר, כי את חיים טופול היא מאוד אהבה כשסיפר סיפורי עיירה יהודית. בגלל אמא ראיתי כנר על הגג מלא פעמים. אבל כשאמא שלה סיפרה סיפורי שלום עליכם היא התעצבנה.

אבא של סבתא לא היה חולב, הוא היה אופה. ולכן קראו להם בייקר. אבל גם הם לא היו משפחה עשירה. אביה התקשה לפרנס את כל המשפחה. פעם אחת, ביום חמישי בלילה בשעה מאוחרת, סבתא שמעה דפיקה בדלת וכשפתחה עמד שם איש אביון וביקש צדקה. ולמרות שלא היה להם הרבה, הם הביאו לו כסף וחלה. כי זה מה שהם היו עושים כשהיו באים לבקש צדקה, לא משנה כמה יש או אין להם. אם יש מישהו שצריך עזרה אז צריך לעזור לו. האביון בירך אותם שהקמח לא ייחסר בבית הזה והלך. מאז אותו יום שק הקמח לא נגמר. הם לא היו צריכים לקנות אספקת קמח. והתחילו להרגיש את זה בבית שמתפרנס מכל דבר שמיוצר מקמח. עד שיום אחד השכנה שאלה את אמא של סבתא, איך פתאום נראה שיש להם יותר כסף. אז היא אמרה לה שאליהו הנביא ביקר אותם. וזהו, מאותו יום שק הקמח התחיל להתרוקן. כי את מבינה יהודית, אין הברכה שורה אלא על הדבר הסמוי מן העין. סבתא כנראה אמרה את זה בשפה פחות יפה ובעברית עם המון יידיש. אבל מהפה שלה זה היה נשמע הרבה יותר שלום עליכם ממני.

אמא וסבתא היו רבות אם אין אליהו הנביא, או שיש. ואני הייתי במחנה של סבתא. כי אהבתי את התמימות של הדור שלהם. אהבתי שסבא שלי יושב כל היום וקורא תהילים. לא לומד גמרא ומצד שני לא יושב לראות טלוויזיה, פשוט יושב  וקורא תהילים בכל רגע פנוי.  אהבתי שסבתא לא ידעה להתפלל כל כך. לא עניין אותה. אבל בהדלקת נרות תמיד היו לה דמעות בעיניים, כי היא היתה בדיאלוג עם אלוהים. אהבתי שבלי דברי תורה, בלי שאלות קיומיות. הם האמינו. בתקשורת ישירה עם אלוהים.

בטיול לפולין, היום שבו הכי התפרקתי לא היה באושוויץ, או במיידנק. זה היה באיזו עיירה שעצרנו בה. עיירה שפעם היתה של יהודים. אנטבקה כזאת. בכיתי המון על מה שהיה שם לפני השואה. על התמימות של העיירות שנמחקה. על האופים, החלבנים, הבנות והבנים שלהם. בכיתי על סבתא שלי, בת האופה של הכפר, שפגשה ביום חמישי אחד את אליהו הנביא.