זכרונות מתבשלים

פורים זה זמן מעולה להוריד מסכות. לכולנו כנראה יש אחת כזאת, אולי אפילו כמה. אני הייתי כמה שנים רווקה שטוב לה, וזו לא היתה מסכה, עד שפתאום נמאס לי. הגיע הרגע שצעקתי די. די לרווקות. די לדייטים כושלים. די לבחורים שהם ילדים. די לירושלים ולביצה. די לדת. די. רוצה משהו אחר. אבל צעקתי בשקט בשקט. כי לכולנו יש מסכה. ולי היתה המסכה של הרווקה המאושרת.

פורים 2016, אמתי והשותפים מארגנים מסיבה בטירה שבה הם גרים. ואני, שבדרך כלל אוהבת וקופצת על מסיבות, הפעם פשוט לא רוצה ללכת. חוה ואני במרפסת של הדירה שלי, על סיגריה ובקבוק יין, ואני מסבירה לה שדי. אין לי כוח לשים מסכה וללכת למסיבה הזאת. פשוט די. והיא מנסה לשכנע אותי ללכת. אולי הפעם תפגשי מישהו. וזה מצחיק אותי, כי בכמה מסיבות כבר הייתי. והכל אותו דבר. את כולם אני כבר מכירה. ודי. ממזמן הבנתי שלא אכיר את האחד במסיבות האלו. שזה סיפור יפה על הנייר, אבל הפנטזיה לפגוש מישהו במסיבה ולא באתר היכרויות כבר התנפצה לה.

וזאת היתה שנה ראשונה שלא הלכתי לקריאת מגילה, כי ידעתי שאני כבר לא שם. ופורים זה זמן מעולה להוריד מסכות. ואני לא מצליחה להסביר לחוה שהאנשים במסיבה לא יתאימו לי. כי אני והדת כבר לא. בסוף שמתי על עצמי איזו פאה והתאפרתי וגררתי את עצמי למסיבה. כי הבטחתי למעין, וכל החברים שלי יהיו שם. ויאללה. אני מגיעה למסיבה וזו לא יהודית שכולם מכירים. אין לי כוח. ולא בא לי לעשות הצגות שיש לי כוח. ופורים זה זמן מעולה להוריד מסכות. לא משחקת את המשחק שהכל טוב, מתיישבת על הספה, רואה את כולם רוקדים ואני לא שם. מיציתי. רוצה בית. רוצה סאחיות. ופתאום מתיישב לידי אחד, מחופש לטראמפ בבוקסר. ומתחילים לדבר. ונחמד לי. כמובן ששנינו שיכורים, אז אי אפשר לשחזר על מה דיברנו בדיוק. ולא ידעתי למקם אותו בחיים שלי. כי כבר הכרתי את הביצה ואת החברים שלי והמעגלים השונים. והוא לא היה באף אחד מהם. אז וואלה, מעניין. ולא רק זה הוא מבקש את המספר שלי. אוקיי, זה לא קרה הרבה זמן.

בשבת, למחרת המסיבה, אכלו אצלי מעין והלל ואנחנו מדברים על המסיבה ואני אומרת שהוא בטח לא יתקשר. כי מי שמכירים בפורים לא רוצה קשר רציני. ולפני שבת הוא שלח לי הודעה שפירשתי כהודעה זולה. וחשבתי שבפורים אין מסכות, והוא מחפש איזה סטוץ מהיר. אבל הרגשתי שאולי יכול להיות שם משהו. אז לא פסלתי אותו, אבל חיכיתי עם דייט, עד שנראה שזה לא סתם סטוץ. אז דיברנו בטלפון והתכתבנו ובסוף גם יצאנו לדייט.

נריץ 7 שנים קדימה ואני יכולה להגיד לכם. הסאחיות הגיעה ובגדול. 2 ילדים, עוד שניים שהיו שם קודם. מה עושים הפעם בפורים? כנראה שבערב נהיה בבית ונראה נטפליקס או הצ'ייסר כי זה הצ'ייסר היחיד שמותר לי בפורים הזה. והכופר יכין לנו פיצה. ונשב בסלון עם הכרבולית. הקטנים ילכו לישון. הגדולים עוד יהיו אתנו. ונשב בסלון ארבעתנו ורק 80 קילומטר ביננו לירושלים, עם תהום באמצע, בין מה שהיה פעם לאיפה שהחיים היום. 

פורים זה זמן מעולה להוריד מסכות, ולא הכל זוהר. וכל יום מאתגר. החיים באים בצרורות. 2 ילדים קטנים. ועוד שניים שהיו שם קודם. והחיים. ואנחנו פה נלחמים בעייפות, ועל עצמנו. והחיים הם לא אינסטגרם ולא הבלוג. החיים זה רייזאפ וואטסאפ של תמונות מהגן. החיים זה מצב התזרים. ולחפש בתים ביד2. החיים זה להכניס מדיח ולעשות פאזל. להכין אוכל שכולם יאהבו. החיים זה הכאוס הזה בין 16:00-20:00. מהרגע שמתן חוזר מהגן, ועד שהוא נכנס למיטה. 4 שעות מעייפות, באנרגיות גבוהות. אבל גם ה4 שעות הכי טובות ביום. שהלב שלם. והחיים זה גם 10 בלילה, כשרק שנינו בסלון, בשקט שלנו והכופר שמר כדור פיצה אחד כדי להכניס לטאבון פיצה מתוקה לקינוח. החיים הם הרגעים שכולנו ביחד והרגעים שרק שנינו לבד. הרגעים השמחים, העצובים. הקשים והכיפיים. מריבות מיותרות. ארוחות טובות. סדרות בינוניות. צחוקים.

ונכון, אני יכולה להתגעגע למסיבות, לחברים, לצחוקים. אני מתגעגעת למשהו שאני כבר לא רוצה. היה לי מושלם ונגמר. ופורים זה החג שלנו, גם אם הוא הכי סאחי שיש וזה גם היומולדת של הכופר שלי. פורים זה זמן טוב להוריד מסכות ולהודות באמת הכי פשוטה. אני יהודית ולפורים השנה אני רק רוצה פיצה, כרבולית ונטפליקס. אבל שיהיה עם הכופר שלי.