זכרונות מתבשלים

פעם בשבוע אמא היתה לוקחת את כולנו לרמת גן. לבקר את סבא וסבתא. כמעט תמיד זה היה ביום שלישי. אמא אהבה להגיע לסבא וסבתא במיוחד כדי לריב קצת עם ההורים שלה. להעיר לסבא שעוד פעם אסף דברים מהרחוב. להגיד לסבתא שאין לה מה לטרוח לתת לנו משהו לאכול כי אנחנו לא אוהבים שום דבר שהיא מכינה. ואמא תמיד גררה אותנו איתה. היא באמת הצטיינה בלדאוג שהנכדים יתייחסו לסבא וסבתא יפה. למשל, שביום שישי חייבים להתקשר להגיד שבת שלום. וחו"ל, או כל סיבה אחרת, זה לא תירוץ. תמצאי טלפון ותתקשרי. לא משנה איפה אני בעולם או מה אני עושה, אמא בודקת שהתקשרתי לסבתא. ואם בטעות התקשרתי לאמא בלי להתקשר לסבתא, היא ממש כועסת, כי היא עצמה הרבה פחות חשובה. היא אשכרה כעסה עלי שהתקשרתי מהודו או ארה"ב אליה לפני שהתקשרתי לסבתא. במקום לשמוח שהבת שלה מצאה זמן והרימה טלפון, זה הכעיס אותה שאני מתקשרת הביתה ולא לסבתא קודם.

בחזרה לרמת גן. היינו רואים טלוויזיה, מקשקשים עם סבא וסבתא על החיים. סבא וסבתא, טוב, בעצם בעיקר סבתא, אהבו לשאול על החברים שלנו. על הלימודים. סבתא תמיד היתה מתעניינת המון באביגיל, וליטל, ופסל. אם יש לי חבר עכשיו. סבתא היתה ממש מעורבת בחיים של כולנו, ידעה את השמות של החברים של כולנו. אהבה לשמוע רכילות. ואהבה להתלונן על סבא.

ברוב הפעמים שהיינו מגיעים לבקר שם, זה היה כדי שאמא תעזור לסבא וסבתא להשלים. כי הם לא היו מפסיקים לריב, ואמא מאוד אהבה לפייס ביניהם, זאת אומרת יותר לסכסך ביניהם. ואיכשהוא זה היה גורם שם לשלום בית. כי מה אמא היתה עושה? מקשיבה ומסכימה עם סבתא. כי באמת שעם סבא זה היה קשה. הוא היה מביא שנוררים מבית הכנסת להכיר לבת דודה שלי. אוסף שטויות ברחוב ומביא הביתה. נרדם בבית כנסת ומפספס את ארוחת הערב. וסבתא היתה מתעצבנת. אבל סבא? סבא היה מסוג האנשים שאפשר לחבוט בהם בלי הפסקה והוא יבין שזאת אהבה. סבא אהב את סבתא וגם הקוצים שלה היו בעיניו כשושנים. הוא לא התרגש מכלום. העיניים הכחולות והטובות שלו ידעו רק להביע אהבה ותמיהה מה רוצים ממנו.

סבא אהב להביא לנו סוכריות שהיה אוסף תמיד מבית הכנסת. ואני, שלא ידעתי ממתי הם, תמיד שמתי בכיס והייתי זורקת בחוץ. יודעת שיש סיכוי טוב שסבא יאסוף מהפח ויביא לי את אותה סוכריה בפעם הבאה.

ולאמא היתה כמובן את השיטה שלה איך לגרור את כולנו בכיף לרמת גן. לקנות אותנו באוכל. ובגלל זה גם שמחנו שאבא לא בא. כי האבא האנגלי שלנו לא ממש אוכל אוכל רחוב. לא פלאפל ולא סמבוסק.

היינו נפרדים מסבא וסבתא ונוסעים ליעד הקבוע. "פלאפל לנוער" ברמת גן. העצירה הקבועה שלנו שאבא היה שונא. לא כי הוא לא אוהב פלאפל, הוא בכלל לא היה בא אתנו. תמיד היינו נוסעים ביום שהוא בשיעור. הוא פשוט לא אהב את הריח שתמיד טען שנשאר באוטו. מכירים את השיר "רכב חברה" של ארץ נהדרת? אז הפוך. לאבא היה רכב חברה. ולכן אבא שמר על הרכב מכל משמר. אבא אהב אותנו באמת. אבל את הרכב קצת יותר. אסור לאכול ברכב. אסור לנסוע מהר. אסור לנסוע בכבישי עפר. אז כל שבוע היתה בעיה. מצד אחד אבא ומצד שני פלאפל טרי. אז הפשרה היתה שאמא קונה לנו שקית צ'יפס כדי שננשנש בדרך, ובבית אוכלים את הפלאפל. חייבת להגיד שזאת היתה פשרה שנעשתה רק במעמד צד אחד. כי אבא בחיים לא היה נותן לנו לאכול כלום באוטו. היה מותר לשתות מים באוטו.

אז אוכלים פלאפל בבית, ואבא חוזר מהשיעור ומעקם את האף, כי הוא יודע לאיזה ריח הוא יכנס מחר באוטו. אבל אמא לא ממש שמה לב, היא בשיחה עם סבתא, מקשיבה איך סבא הספיק לעצבן אותה בחצי שעה האחרונה.