על אודיה אפשר לספר מלא סיפורים. כי אי אפשר להמציא דמות כזאת. אה, בעצם אפשר, ארץ נהדרת המציאו. זוכרים את אסתי? זאת אודיה. קחו את אסתי, תקצינו אותה עוד יותר וקיבלתם את אחותי אודיה. זה דוסיות, בשילוב חוסר טקט, עם נרקסיסטיות. היא דמות מעולה. עם סיפורים שקורים רק לה, והסיפור הזה הוא אחד מהם.
שבת בצהריים, יושבים ליד השולחן, אוכלים ומדברים. זה היה כשגרתי בירושלים ואודיה עוד היתה צעירה. לפני הבעל והילדים. היא רק הוציאה רישיון נהיגה. אנחנו מדברות על זה שהפעם היא תחזיר אותי לדירה במוצ"ש. יש הרי תורנות בין האחים שלי. כולם עבדו בשירות מוניות רעננה-ירושלים. ככה זה, שילוב של פינוק וחוסר יכולת כלכלית להחזיק רכב. אז הפעם אודיה סונג'רה. אמא קופצת על ההזדמנות ואומרת שתודיע במוצ"ש לבן של ג'רמי. הוא בטוח צריך טרמפ. כן, אמא אהבה לאסוף טרמפיסטים. גם לילדים שלה. ולאמא לא משנה שאודיה עברה טסט לפני שבועיים ולא יכולה להסיע יותר משני אנשים באוטו. יהיה בסדר. כי אם אמא צריכה לבחור בין חוקי התנועה לבין לעזור לאנשים, אין אצלה שאלה.
אז אנחנו יוצאות במוצ"ש עם רכב מלא, כי אודיה לקחה חברה, הטרמפיסט של אמא ואני.
נוסעים לירושלים. אני כל הדרך מצטערת שלא נסעתי באוטובוס. כי אודיה והחברות שלה זה מתכון לכאב ראש. תוסיפו לזה את הנהיגה של אודיה. זהו, ניצחו אותי. ולמרות כל זה, גם כשנגיע לירושלים, אני לא אהיה נחמדה ולא אגיד לה בכניסה לעיר להוריד אותי פה. מה פתאום. השירות שאני מצפה לקבל מהאחים שלי כשהם מחזירים אותי, זה עד הדירה. זה לא מונית שירות. גם אם הדירה במדרחוב בן יהודה ויש שם היום הפגנה. תתמודדו.
אז נכנסים לרחוב הלל, ושם צריך לפנות. אודיה לא בטוחה שהיא יכולה לפנות, כי חסמו שם. ומולנו אנחנו רואים שוטרים. ואני מזכירה לכם, אסור לה להיות עם רכב מלא, כי היא נהגת צעירה. אבל זה לא שאודיה חושבת שהיא מעל החוק או משהו. היא פשוט לא חושבת, נקודה. כי מה כל אחד אחר היה עושה? מוריד את הראש, מנסה לעבור את זה כמה שיותר מהר. מוריד מהר אנשים מהאוטו. אז כל זה נכון, אבל תחשבו הפוך.
אחותי הגאונה פותחת את החלון ושואלת את השוטרת אם היא יכולה לפנות, ומה יש פה. השוטרת רואה ילדה קטנה, אז שואלת, כמה זמן יש לך רשיון? אודיה בשיא ההתרגשות אומרת שבועיים. ואז קנס והחרמת הרכב לחודש. עכשיו, אם זה היה תלוי בשוטר, הוא היה מוותר על הדוח. כי אודיה מעולה בלגרום לאנשים להיות בצד שלה. היא בוכה לו, עושה רגשי על אבא שלי שזה הרכב שלו לעבודה והוא צריך להגיע לקריית מלאכי כל יום מרעננה. והוא השתכנע. אבל השוטרת לא קונה מניפולציות רגשיות. אז לא ויתרו לה. כן, לא סיפרתי פרט אחד בתחילת הסיפור. אמא סידרה טרמפ. אודיה לקחה את הרכב. אבל זה בכלל הרכב של אבא. ואבא בכלל לא ידע שאמא סידרה את הטרמפ ולא יהיה לו רכב לעבודה בחודש הקרוב.
רוב השנים היה לנו רכב אחד בבית. הרכב של אבא מהעבודה. והיה חוק בבית לגביו. הרכב הוא של אבא כדי להגיע לעבודה ולחזור. בשאר השבוע – בערבים ומיום חמישי בערב עד יום ראשון, הרכב שייך לאמא. אם רוצים לקחת. לנסוע. אמא סדרנית העבודה. גם כשאבא רצה לנסוע בערב לאנשהוא, הוא היה צריך אישור מאמא.
אז אודיה מתקשרת בוכה לאבא. כי הוא נדפק. הרכב שלו יהיה עכשיו חודש בחניון של המשטרה. ואבא לא עלה על אוטובוס בחיים. ואודיה לא תגרום לו את זה. אבל שוב, איך אדם מהישוב היה מגיב? מתחרפן, כועס על הבת שלו. אבא? חייך בהכנעה, כי הרי ידוע בבית משפחת ליטנברג, כי בנות אכלו בוסר ושיני אבות תכהנה. אבל אודיה שכחה שאמא כן ידעה לכעוס על הילדים שלה, במיוחד כשזה אומר שלא יהיה לה רכב בשישי הבא. אבא אמנם צריך לנסוע כל יום עד קריית מלאכי, אבל זה בקטנה, אמא צריכה לנסוע עד ל"עיר" מרחק 3 רחובות מהבית שלנו. וזה הרבה יותר קשה. ותאמינו לי שאם אודיה היתה מספרת לשוטרת, לא על אבא שצריך להגיע לקריית מלאכי לעבודה, אלא על אמא שחייבת לנסוע לקנות את החצילים בכפרייה, אולי אז השוטרת היתה מוותרת על הדוח.
כתיבת תגובה