זכרונות מתבשלים

לאחיות שלי יש יומולדת השבוע. והתלבטתי מה לכתוב עליהן, זיכרון מהילדות, סיפורים מצחיקים מעכשיו? כן, שתיהן יכולות לספק לי חומר להרבה פוסטים. אבל החלטתי לכתוב על זה שהן הפכו אותי לאחות ביום שנולדו.

להיות אחות בכורה זה טייטל שכנראה לא שואלים אותך אם את רוצה. אבל זה התפקיד הראשון שקיבלתי בעולם. מילדה ובת שדואגים לה הפכתי לעוד משהו. לאחת שמאכילה, עוזרת להחליף חיתול. מכינה בקבוקים. צוות הווי ובידור. לאחראית בבית.

האחיות שלי לימדו אותי אחריות – להכין אוכל. לבדוק את בטיחות המשחקים שלי. אמא קנתה לי את הספר "ילדים מבשלים" והוסללתי להכין לאחיות שלי ארוחת ערב. הייתי אחראית ביצה בקן ודניאלה. פיצה פיתה ומשה בתיבה. הספר הצהוב היה מלא כתמי ביצה וקטשופ, אבל ככה עשיתי את הצעדים הראשונים שלי במטבח, אז על זה אני חייבת להן תודה.

האחיות שלי לימדו אותי לוותר ובעיקר לחלוק. על משחקים שאהבתי. על זמן שהיה רק שלי עם אבא ואמא, לדעת שעכשיו זה לא רק שלי. לימדו אותי על סדר עדיפויות. על המרחב האישי שלי בבית. ובגיל יותר מבוגר כבר לחלוק בגדים, איפור, את האוטו של אבא.

האחיות שלי לימדו אותי מה זה משפחה גדולה. אחר כך הגיעו עוד 3 וכבר ממש גדלנו. וזה לא היה רק אחיות שלי. אלא כל האחים שלי. הם לימדו אותי על משפחה. על הקשר בין אחים. שכשיקרה לי משהו חשוב, או פחות חשוב, אני ארצה אותם לצידי. לא את החברים. לא את חבורת הודו המופלאה (אל תדאגו  זמנכם עוד יגיע). אני ארצה את אלו שהיו תמיד שם. שהם הבית שלי. שמכירים הכל. את המכוער, את היפה, האנושי.

אחים שלי לימדו אותי מה זה להיות פגיעה אבל גם חזקה, להיות בשביל כולם כי אני הבכורה. אבל גם להרשות לעצמי להתפרק, כי עם האנשים הכי קרובים אפשר להתפרק כשצריך. להיות אחד בשביל השני. לתת לאחד להתפרק ולהחזיק את כל השאר.

אחים שלי לימדו אותי להיות אגואיסטית ולתת מעצמי בכפיפה אחת. להבין שעכשיו זה הזמן שלי ואם אני צריכה להעלם בזמן החגים להודו או לירושלים מותר לי, והם יהיו יותר בבית עם ההורים. הם לימדו אותי איך כשאחד צריך, השאר יתנו בשבילו קצת יותר. אחים שלי לימדו אותי שלפעמים להיות בכור זה רק טייטל ולפעמים לבכור יש זכות להיות הצעיר. ולפעמים המספר הוא רק מספר. כי כולנו לפעמים מגלים יותר אחריות, לפעמים רוצים יותר תמיכה. וכל המנעד מקובל בין אחים.

רק על אחים שלי אני יכולה להתנשא, ולקבל מאוד מהר סטירה שמזכירה לי שלא גדלתי בבית של 20 שאלות של "הארץ" ודוסטוייבסקי ומוזיקה קלאסית. שגדלתי על אייל גולן. על שש בש. ועל ספרי דניאל סטיל. שאני יכולה להמציא את עצמי מחדש עוד 30 פעם, אבל גם עכשיו, שאני הכי פודי'ז בעולם, בעצם גדלתי על שניצל וצ'יפס. שאני יכולה לקרוא הארץ עכשיו, אבל אנחנו מעריב לנוער ולאשה.

אחים שלי לימדו אותי מה זה בית. כשבמשך רוב הרווקות שלי גרתי בירושלים והתרחקתי קצת מרעננה ומהבית, הם אלו שתמיד החזירו אותי. גם פיזית – היו באים ולוקחים אותי בחמישי ומחזירים במוצ"ש. אבל בעיקר רגשית – היו מגיעים כשאני באה. היו מתקשרים כשהתרחקתי. דאגו ללכת לקראתי כשהלכתי כמה צעדים אחורה.

אחים שלי לימדו אותי לאהוב. נכון, אהבתי את ההורים שלי מהיום שנולדתי כנראה. אבל כשאחיות שלי הגיעו, למדתי לאהוב את אחיות שלי. וכשהצטרפו השאר, זה גם עבד איתם. מערכת יחסים שדרשה ממני הרבה מאמץ, בגלל כל הכתוב למעלה. אבל למדתי שמאמץ לא אומר שלא אוהבים. שאהבה לא קשורה לזה, היא באה מובנית. כי הנפש שלי ושלהם קשורה מהיום שכל אחת ואחד מהם נולד. כל אחד מהם תופס לי מקום בלב שאין לאף אחד אחר. כל אחד ואחת מהם הוא שלי ואני שלהם. הם הבית שלי. מזל טוב אחיות יקרות שלי. שנמשיך לחגוג מלא ימי הולדת ביחד, אבל להתעלם משלכן באופן מובהק. שנהנה, נצחק, נבכה, אבל הכל נעשה ביחד. אוהבת.