זכרונות מתבשלים

זכרונות קיץ בשבילי זה חברים, בני עקיבא, והבני דודים.

היינו נפגשים די הרבה. אנחנו אצלם כמה ימים, הם אצלנו. אבל גולת הכותרת היתה הטיול לצפון.

אמא שלי הכי אהבה את החופשה. למה? כי היא לא באה. אבא היה לוקח את כל הילדים ואמא היתה נשארת בבית עם ברכי. היה להן את החופשה שלהן. ולפעמים ברכי היתה באה אתנו ואמא נשארת לבד. היתה מעמיסה אתנו פיתות, נקניקים ובעיקר מלא עוגיות לדרך. חזקי ואני היינו רבים מי ישב מקדימה ליד אבא שלי, אבא שלי כמובן תמיד בחר בחזקי.

מה אבא שלי היה אורז לטיול? שום דבר מיוחד. אם יש משהו שאין בבית שלנו זה ציוד לטיולים: אוהלים, שק"שים, נעלי הליכה, מזרונים. גוטמן היו אחראים על הכל. אצלנו אין כלום. הדבר היחיד שהיינו יותר טובים מהם זה המזגן ברכב של אבא שלי שתמיד עבד לנו טוב. עוד דבר היה הכרטיס אשראי של אבא. במשך השנה לא היינו מבקשים ממנו לקנות לנו דברים אבל בטיול – הוא זרם לקנות לכולם גלידות בסוף המסלול, הוא קנה לנו קולה ובירות לגדולים ובבוקר היה מסיע את הסנובים של הקפה (שזה הוא והילדים שלו) לתחנת דלק, לקנות קפה לבוקר, כי כנרת והכל אבל פינג'ן זה כבר מוגזם. חוץ מזה בחיים לא היינו ארוזים טוב.

עכשיו, אני לא יודעת מה אתם מדמיינים כשאומרים לכם קמפינג בכנרת. נשמע כיף, מגיעים פותחים אוהלים, מזרונים, תולים ערסלים. מתמקמים, נכנסים למים ויוצאים מדי פעם לנשנש משהו. עושים מנגל בערב. ככה לכולם זה נשמע בדמיון.

אבל זה לא ככה אצל המתנחלים והרעננים שבאים איתם. מגיעים לצפון, הולכים לאיזה מסלול קצר, משהו בקטנה של שלוש שעות. אחר כך נוסעים לכנרת, אבל כבר מאוחר, אז לא נכנסים למים. אוכלים פיתות עם פסטרמות, פותחים אוהלים ומשחקים שש בש והמבוגרים נוטשים אותנו לשתות בירות.

בבוקר, קמים מוקדם מדי. את הבנים מכריחים ללכת למניין בכינר. נוסעים לקנות בסופר ברמות ביצים, לחמניות וגבינות. אצל גוטמן הארוחה הכי חשובה ביום זאת ארוחת הבוקר. זאת הארוחה הכי מושקעת גם בשטח. פותחים שולחן. מכינים גם סנדוויצ'ים לצהריים. ואז עושים את הדבר הכי הגיוני באוגוסט. עוזבים את הכנרת, מקור מים די קטן, כדי לעשות מסלול ארוך שיש בו מקור מים. נוסעים ליהודיה. הולכים שעתיים. נכנסים לבריכה די נחמדה, אני לא מתלוננת. ואחרי זה הולכים 4 שעות בחום. תכלס הגיוני מאוד. כי אם שילמנו דמי כניסה ליהודיה, בטוח נלך את המסלול הארוך. סתם זה לא עניין של כסף. זה עניין של ערכים. ערכים שבמשפחת ליטנברג האמינו בהם פעם בשנה. אבא שלי ניסה כל הטיול להגיד לנו שממש כיף לנו. רוב הדרך האמנתי לו, עד שהיינו מגיעים לבריכה ביהודיה והיו מוציאים לו מזרן, כי האבא הבריטי שלי בכלל לא יודע לשחות. אז אפילו ללכת את זה ב35 מעלות ולהנות 5 דקות במים לא היה לו. ותמיד כשהתלוננו למה לא נשארנו בכנרת, הטיעון היה שגם ככה אסור להכנס למים כי זה השעה של המערבולות. אה, אז במקום לשבת בצל או על שפת הכנרת, נלך שש שעות בשמש. יותר הגיוני.

אבל זה לא רק זה, היו גם הסברים בטיול, על הסורים. ועל הביזנטים. ועל עוזרר עוקצני. והיו את אלו שהלכו מאחורה ופחות הקשיבו. זה כמו שולחן שבת, כמה שאתה יותר רחוק, אולי תוכל לדבר על משהו אחר.

הכי כיף היה להגיע לכנרת סופסוף. להכנס למים לשחיית ערב. להתקלח. ולקוות שיסכימו לנו לשבת עם המבוגרים ולשתות בירה שנדי.

כל התלונות האלו והיה לנו הכי כיף בעולם. כי היינו ביחד. ולא משנה עם מי תהיה, שניכם תרכלו על זה שלא לידכם. אם הייתי עם בתיה, היינו מרכלות על אודיה. כשמוריה ובילי ביחד מרכלות על בתיה. חזקי ואני מרכלים על מוריה. והיינו מספרים את אותם סיפורים אלף פעם. על הפעם ההיא, בשבת בזכרון, שאודיה היתה חסרת טקט. והפעם ההיא שישנו בחצור ולא בכנרת. על חזקי שקפץ ראש מהקיאקים בירדן. ועל חיים, שפעם לקח סברס ישר מהשיח, כי אמא מאוד אוהבת. סיפורים שיש בכל משפחה, שמצחיקים רק אותם. הסיפורים האלו הם המוזיקה של כל משפחה. לכל אחת יש את המנגינה המיוחדת לה. שרק הם יודעים לרקוד לצליליה וכשאחד מתחיל לשיר, כולם מצטרפים. אולי חלק מזייפים קצת, כי הזכרון לא מה שהיה, ומערבבים בין שירים. אבל בסופו של דבר זה שלהם. זה שלנו.

לפחות בחזור גוטמן חזרו דרך כביש 90, אז היה לי את כל המושב לעצמי.