זכרונות מתבשלים

אין ערב יותר מעיק מליל הסדר. ועדיין אני מתגעגעת לסדר המשותף שלנו. היינו מעבירים את השולחן לסלון.  כדי שיהיה מקום לכולם. ואני רק רציתי לעבור לספה כבר. תמיד רציתי שיגמר, אבל גם לא רציתי. כי חיכינו לזה כל השנה. אגדות משפחת ליטנברג-גוטמן נכתבו בחג הזה. זה היה החג שהכי חיבר אותנו. כי אויב משותף זה כידוע דבר מחבר. לבני ישראל היה את פרעה, לנו היה את האימהות שלנו. בשביל מה יש את ליל הסדר, אם לא כדי להתלונן על הסדר בבית בחודש האחרון. מקטרים על כמה פעמים ניקינו את אותה פינה. כמה פעמים ירדנו לזבל. ממתי אסור היה לאכול בבית. איזה אירועים חברתיים פספסנו בגלל האובססיה לנקות. והאמהות שלנו ישבו ונהנו, הן אפילו ליבו את האש. סיפרו בנפלאות הנקיונות וקינאו אחת בשניה כשהילדים סיפרו עוד הגזמה. ונכון, רק בשבוע שעבר סיפרתי על הנקיונות ואיזה כיף זה היה. אבל ככה זה טבע האדם. הרי כל סיוט בהווה הופך לחוויה בעתיד.

בליל הסדר קל לדעת איפה אתה על הספקטרום הדתי לפי המיקום שלך ליד השולחן. ככל שהתיישבת רחוק יותר מדוד שלי וקרוב יותר למטבח, פחות מעניין אותך דברי התורה. ויש הרבה מהם. אנחנו לא מוגזמים רק בלנקות אבק, אלא גם בדברי תורה. ודודה שלי ניסתה מדי פעם לעשות איתנו הפרד ומשול או לשנות מיקומים ואף פעם לא הצליח לה. כי אף אחד לא יעמוד ביני לבין הרצון לשבת ליד חזקי, או של מוריה שרוצה לשבת ליד בילי. וכולם רוצים לשבת ליד חיים ונדב. ויש את הבדיחות הקבועות של ליל הסדר על הביצים והקניידלך. ואנחנו מנסים מדי פעם לדבר ומשתיקים אותנו. כי כשאנחנו נפגשים מעניין אותנו לשבת ולדבר. ולספר סיפורים. אבל דודים שלי חשבו שלספר על יציאת מצריים יותר מעניין מלספר עם מי יצאתי השבוע. ויש כמובן את אלו שמתלוננים שלא היה מספיק דברי תורה. ויש את אלו שמתלוננים שהיו יותר מדי. ובילי שלא מתחברת לקטע הספציפי הזה באגדה.

ואני רק רציתי שישחררו אותי. כי למרות שזה חג של כאב בטן. וחלה זה יותר טעים ממצה. יצאו מטעמים בליל הסדר. ורציתי שנגיע לכבד קצוץ עם המצה. וגם סלט חצילים. ובלינצ'ס. במילוי כבד קצוץ. ולפינוק של פסח, הפירה המטוגן שממולא בבשר או פטריות. והמרק של פסח. שהיה הכי טעים בעולם. ולא בגלל המרק, אלא בזכות האטריות והקניידלך.

והכי אני מתגעגעת לסוף הסדר. כשסבא, שכבר נרדם במה נשתנה, מתעורר כששומע שהגענו לשנה הבאה בירושלים. וקם. וכל הגברים, ורק הגברים, מתחילים לרקוד. וסבא גורם גם לסרבנים כמו חזקי וחיים לקום. והם שרים לשנה הבא בירושלים הבנויה. ותמיד הרגשתי שרק סבא מתכוון לזה מכל הלב. והוא מחכה שמישהו למעלה ישמע אותו רוקד ושמח ומחכה. ואנחנו הנשים לא מוזמנות לריקודים. לא יודעת אם זה היה מפאת צניעות או מפאת פרקטיות. כי אנחנו כבר היינו במטבח, שוטפות כלים. מורידות מהשולחן. והריכולים ממשיכים. עכשיו כבר לא מספרים ביציאת מצריים. עכשיו יושבים ומדברים על מה שהיה לפני שעה. על אלה שרצו דברי תורה, ואיך האמהות שלנו רבו מי מהן היתה דיקטטורית יותר. ועל הבדיחות של חיים ונדב. מספרים על הסדר שהיה לפני שנה, ועל ההוא מלפני שנתיים ושלוש. כי בכל זאת למדנו משהו מהאגדה. אם אתה רוצה שיזכרו משהו, אתה חייב לספר עליו.