הכל התחיל עם זה שמתן נולד. פתאום כשהילד התחיל לאכול כאב לי הלב שהוא לא יטעם את האוכל של אמא שלי.
אמא אתנו, אבל לא באמת. היא צל של עצמה. האלצהיימר והסכרת לקחו לי את האישה שכל מי שאני זה בזכותה. ועד שנעשיתי אמא בעצמי אני בתהליכי פרידה כואבים מאמא שלי.
ואם הייתי בטוחה שאני והילד שלי נבוא בשישי בצהריים לאכול את הפשטידה שלה, או בשישי בערב לשייק אנד בייק ובפסח את הלביבות במילוי בשר. הייתי צריכה לעשות חישוב מסלול מחדש. להבין שאת הטעם הזה אני צריכה להביא לבן שלי. הלכתי לבית של ההורים שלי, אספתי כל מחברת. כל דף שמצאתי. כל ספרי הבישול. זה לא היה פשוט, אתם צריכים להבין, אמא שלי היא הבן אדם הכי לא אוגר שאני מכירה. אין מזכרות מדברים סנטימנטלים, או משחקים ובגדים שכבר לא צריך.
שני דברים גיליתי בחיפושים שלי שנשמרו. הספדים ומתכונים. הספדים זה כבר סיפור אחר. אבל מתכונים נשמרו למזלי. כנראה שלא כולם. אבל חלק גדול.
אז התחלתי להכין למתן את הרוגלך של סבתא, את העוף. את הבולנוז וקציצות העוף. לחלק שיניתי והתאמתי לזמננו ולמטבח שלי. מרגרינה הפכה לחמאה. הורדתי את הסוכר מהסלטים. אבל הDNA של משפחת ליטנברג נשמר.
והבנתי תוך כדי שחזור המתכונים שהDNA של ליטנברג ברור לי ממש. מה שהפך אותנו למי שאנחנו זה אמא במטבח. בית עם ניחוח של קינמון וטיגון. בית שאמא תעמוד כל היום להכין אוכל שכולם אוהבים. למשל לסלט ירקות הכי פשוט בארוחת צהרים יש 3 ורסיות. רגיל- מלפפון, עגבניה, גמבה ובצל. גרסה בלי גמבה בשבילי. גרסה בלי בצל לאודיה.
כל מתכון הביא אותי לספר למתן סיפור אחר שקרה בבית. הזכרונות עלו עם אדי הבישול. והבנתי שאני רוצה לספר את הסיפור של הבית שלי. בית שלא היה בו הרבה אבל היה בו המון. אמא שלי מעולם לא ידעה שכל השנים שלה בבית ובמטבח איתנו היא יצרה את המתכון המושלם לבית שאני מתגעגעת אליו. לבית שאני מקווה שאני אצליח לבנות לעצמי עם שחזור המתכונים והסיפורים.
