זכרונות מתבשלים

פעם היינו נוסעים הרבה לבית-אל לבני דודים. אבל פעמיים בשנה זה באנקר. ליל הסדר וסוכות. ליל הסדר זה שנה אצלם שנה אצלנו. סוכות בקבוע שם. כי להם יש סוכה בחצר ולא ברחוב עם כל שברץ. במוצאי יום כיפור אבא בונה סוכה, כי זה מצווה. ואמא מתחילה בתכנון מה להביא לחג. כי אמא אחראית בחגים על מנה ראשונה בשתי הארוחות וקינוח.

אהבתי לבוא לבית אל. יושבים בסוכה ומקשקשים. חיים ונדב גמורים מעייפות, כי מיום כיפור עד ערב החג הם עבדו כמו חמורים בשוק ארבעת המינים. וזה אומר 20 שעות ביממה. אנחנו יושבים בסוכה ומנסים לנחש כמה כסף הם הרוויחו. הם מעולם לא הסכימו לגלות לנו וכל שנה הם נהיו יותר מעצמה בתחום ארבעת המינים.  ואותנו מעניין רק דבר אחד – כמה כסף הם הרוויחו??? (מקווה שלא יצאתי הדר מוכתר והפלתי את אחים שלי מול מס הכנסה. אבל עברו יותר מ10 שנים מאז והם היו ילדים.)

סוכות זה החג הכי בעייתי בשנה. כי אם יש משהו שאנחנו אוהבים לעשות גם בבית-אל וגם בשברץ זה לרכל על השכנים. זה הדבר הכי כיפי. אבל מי שהמציא את הסוכה לא חשב על זה עד הסוף ודפק לנו את החג. כי בסוכה כל הרחוב שומע ומי יזכור אחר כך על מה רצינו לדבר כשאנחנו בבית עמוק בעיתונים??

אמא ואחיה מאוד דומים בהרבה דברים. שניהם נאבקו כל החיים בעודף משקל, שנבע מאהבה ענקית לאוכל. ושניהם אוהבים את המטבח. הם אהבו לקרוא ספרי בישול, את המתכונים בלאשה. דיברו על הילדות שלהם ועל אוכל רוב הזמן. וואו. מסתבר שאני דומה להם. אני פשוט עשיתי מזה בלוג.

המריבות בשולחן בין דודים שלי לאמא שלי היו על השמן והסוכר. אמא שלי היתה צריכה לעבור תחקיר שב"כ על כל מתכון. כמה שמן וכמה סוכר יש בו. האם ניתן לתת לסבתא וליעקב לאכול. כי דודה שלי היתה השומרת של הבריאות ואמא שלי, איך לומר, פחות. אבל אמא בחיים לא נשברה בחקירות שב"כ ופשוט שיקרה בלי למצמץ שהבשר מוציא את השמן. ואין טיפת סוכר (דבש זה לא סוכר). בכלל, על השקרים של אמא שלי במטבח אפשר לכתוב פוסט שלם. היא פשוט רצתה שכולם יאכלו את האוכל שלה, לא משנה אם מד הסוכר יראה אח"כ שהסוכר של סבתא בשמיים. מקסימום תיקח יותר אינסולין.

ואמא היתה דואגת כמובן למנות ראשונות להיט. לשישי בערב בלינצ'ס או בורקס. לשבת בבוקר מנת חצילים. ומלא סלטים. ובעיקר כבד קצוץ. אמא לא יכלה לצאת מהבית בלי כבד קצוץ. הכבד קצוץ של אמא מנצח כמעט כל דבר. אולי בפריז הפטה כבד יותר טעים. מודה. אבל כבד קצוץ של אמא הוא הכי טעים שרק אפשר. במה הסוד? במה שדודה שלי צעקה עליה תמיד והיא הכחישה. בשמן. היא תמיד אמרה שהיא לא שמה שמן בכבד. וזה היה נכון. אבל היא לא דיברה על כמויות השמן בבצל. בכבד קצוץ של אמא היתה בעיה אחת חמורה. אוכלים רק בשבת בבוקר, בערב אפשר לפגוש אותו רק בתוך הבורקס או הבלינצ'ס.

אבל לדודים שלי לא הגענו בשביל האוכל. למרות שהיה שם טעים. ולא בשביל הממתקים שיש אחרי האוכל. למרות שהיו הרבה מהם. באנו כי זה היה מהאירועים הקבועים שאי אפשר לשבור, גם כשהם רצו להפסיק כי הנסיעות, ויש יותר מדי ילדים, אני ובילי לא נתנו להם. כי את המסורת הזו אהבתי הרבה יותר מאשר את ארבעת המינים. המסורת לשבת בסוכה. לריב מי ישב על הספפה. העיקר כמה שיותר רחוק מהדברי תורה. לנסות לגרום לחיים ונדב לא להירדם. לשבת עם חזקי ולקוות שעקיבא עוד יתעכב ולא יקח אותו כ"כ מהר. לצחוק על למה יש קישוט של צב בסוכה. לנסות לרכל על הילדים שבאו לסוכה בלי שישמעו אותנו בחוץ. אבל לדעת שלא באמת אכפת לנו.