זכרונות מתבשלים

תקופת החגים הייתה תקופה כיפית. ארוחות, אורחים, בניית תפריטים. יש קסם בתקופה הזו, אבל כמובן שגם שנאתי את זה. ללכת לבית כנסת, להיות הרווקה שכולם מסתכלים עליה (אופס חזרתי לבלוג אחר). נחזור לקסם החגים – אחת הסיבות שאהבתי את חודש תשרי, היא כי הוא סימל את שובו של מרק העוף של אמא. לאמא היה מרק עוף שעד היום אני חולמת עליו. אחיות שלי טוענות שאני עושה הכי דומה לה, ורק אני והיא יודעות את הסוד. המרק שלה זה האמת, כולנו חיקויים חיוורים.

בקיץ אין מרק עוף. היו סביב זה ויכוחים גדולים האם אפשר בקיץ עם מזגן. היו תקופות שהייתי אופוזיציה מול חיים ונדב בזה. מסתובבת עם סווצ'רט בקיץ, במזגן 16 מעלות, ולא מבינה למה אי אפשר מרק עוף. אחים שלי ניצחו. בסוף גם אני התפכחתי לצד שנגד מרק בקיץ. וגם, אני אוהבת לחכות לדברים. חיכיתי לעמית 34 שנה. למרק עוף אני מחכה רק 5 חודשים. לגיטימי. אז המרק עוף נעלם מהתפריט בערך מפסח עד ראש השנה.

כנראה שאפשר להסביר קולינרית מה הפך את המרק שלה למושלם – זה שהיא ידעה לבחור את חלקי העוף הנכונים ולא מהקפאה. שמה את כל הטוב שיש בבית אבל סיננה בסוף. העלים הירוקים שהוסיפה רק בסוף. האטריות ביצים והקניידלך שבושלו בנפרד. אבל המרק-עוף של אמא לא היה פלא קולינרי הוא היה הכל. מאז שאני קטנה אמא הכינה את מרק העוף ותמיד הרגשתי שהיא מכינה אותו במיוחד בשבילי. אמא ידעה תמיד כשחזרתי מהשירות-לאומי בחמישי, לבשל לי את המרק כדי שאוכל לאכול אותו מיד כשנכנסתי הביתה. כבר בחדר המדרגות התרגשתי, כי זה ריח שאי אפשר לעמוד בו. וגם כשגרתי בירושלים ונדב היה בא לאסוף אותי בחמישי בלילה, יכולנו לעצור לאכול איפשהוא, אבל אני מיהרתי הביתה. כי ידעתי שסיר מרק טרי מחכה לי.

אוכלים את המרק הזה עם לוקשלך וקניידלך. כי בבית משפחת ליטנברג יש קניידלך כל השנה. לקח לי הרבה זמן להבין שאצל הרבה זה מאכל מזוהה עם פסח. אבל אצלנו המרק-עוף בא קומפלט כל השנה. זה הכי אשכנזי שיש. ואין הרבה מאכלים שהצד המזרח אירופאי הביא לשולחן ושווה להשאיר. אפילו ליטל, הגיסה המרוקאית תחתום על זה. כי היא היתה מחסלת את הקניידלך ביום שישי עוד לפני שנכנס למרק.

כל ערב ראש השנה, המתפללים בבית הכנסת של אבא נוסעים לאמירת סליחות בכותל. תמיד הייתי מצטרפת לאבא. פחות בשביל הכותל. אהבתי את העצירה שהיינו עושים במאפיית אנג'ל. היינו חוזרים הביתה מאוחר בלילה. אמא עוד ערה, מסיימת את הבישולים לחג. וסיר המרק מחכה לי. ואני אוכלת אותו עם לחמניה מאנג'ל. ולמרק העוף של ערב ראש השנה יש טעם אחר. הוא המרק-עוף הראשון לעונה. שמישהו יביא לי את הטעם הזה עכשיו.

אמא תמיד אמרה שמרק עוף זה הפניצילין היהודי. אבל המרק שלה היה הרבה יותר מזה, הוא מרק של חום ואהבה. הוא ריפא לי לב שבור, אכזבות בחיים. זה מרק שתמיד כשהגעתי לשברץ 18 ואכלתי אותו – ידעתי שחזרתי הביתה.