זכרונות מתבשלים

בירושלים גיליתי את הפלצנות שלי. אין עיר יותר פלצנית מירושלים. כולם אינטלקטואלים. חובבי תרבות. אני באתי מאייל גולן וזוהר. לא היתה פלצנות בבית. אבל אני אלופה בלהמציא את עצמי מחדש. אז כשעברתי לגור בירושלים הפכתי לפלצנית, החלפתי את ידיעות אחרונות בהארץ. את הסינמה סיטי בסינמטק, את דניאל סטיל בעמוס עוז. נשארו בי עקבות. אני כמו הפרחה הסמויה של נאור ציון. היו משמיעים לידי אייל גולן והייתי מתחילה לרקוד, לא מצליחה לגרום לגוף שלי להסתיר סימני עממיות.

לפני שגרתי בירושלים, אם היו שואלים אותי מה הטרנטינו האהוב עלי, כנראה שהייתי עונה כמו מירי רגב. כי גדלתי בבית של אישה יפה וחופשיות על הבר, היינו משכירים סרטים בבלוקבסטר על בסיס קבוע. אז נכון, היתה לי השכלה קולנועית מסוימת, אבל בסופו של דבר אהבתי את הטראש. בירושלים, כבר בדירה הראשונה, עשו לי חינוך מחדש. של קולנוע. גרתי עם קולנועניות שלימדו אותי על וואן שוט ועל נרטיב ודאוס אקס מכינה. ומהר מאוד למדתי לדבר את השפה. ואימצתי את הפלצנות באהבה. כי יותר כיף להיות עילאי ומתנשא על פני בינוני וסביר.

בירושלים הכרתי את צביקה, והצלחתי לשכנע אותו שאני ראויה למועדון ההקרנות אצלו בדירה. שאני דוברת את השפה, שאני נהנית לראות סרטים של דארן ארונופסקי ולדבר על התמות שעולות מהסרט. נו באמת, הייתי חוזרת הביתה ומתאוששת מהסרטים האלו עם אישה יפה. גם כי זה דיבר בשפה שלי וגם מהזדהות, לא כי אני זונה, כי זאת דמות הסינדרלה האולטימטיבית, היא ממציאה את עצמה מחדש. סינדרלה שבי הרגישה מתאימה לאחוזון העליון. קראתי ביקורות והשכלתי. עברתי על רשימת 100 הסרטים הטובים של  IMDb ולקחתי כאתגר לראות את כולם. הצלחתי להאמין להצגה של עצמי. נעשיתי כבר חברת כבוד במועדון של צביקה. הוא היה מתייעץ איתי איזה סרטים להביא. היינו מתכנסים בערב ורואים סרט או אפילו כמה ביום שלג. לצביקה היו כמה חוקים במועדון, מי שמאחר לא נכנס, והוא מביא את הסרט והאירוח והאוכל עלינו. וישבנו בדירה וראינו סרטים שבהם אסור לדבר באמצע ואז במרפסת על סיגריה מנתחים את הסרטים.

חלקנו המשיך אחר כך למנוי בסינמטק. כי אם כבר להתפלצן אז עד הסוף. ואין מקום יותר פלצני מהסינמטק. כסאות לא נוחים, אין פופקורן, ותוכניה בלי מארוול וקומדיות רומנטיות. נהניתי בטירוף. היינו נפגשים שם, קראנו לעצמנו "מועדון שורה 11", רואים סרטים, יושבים בסוף הסרט עם סיגריה ומנתחים את הסרט ובודקים מה הסרט הבא שנפגש בו. הייתי בסינמטק פעמיים בשבוע. זה המקום הראשון שחיללתי בו שבת בפרהסיה (אבל זה לפוסט אחר). הייתי ממלאת אקסל של הסרטים שאני רואה, עם ביקורת וניקוד. זה הגיע ליותר מ-200 סרטים בשנה. מיתרונות או חסרונות הרווקות, תלוי איך מסתכלים על זה. אני ראיתי בזה יתרון, אהבתי את העליונות, סיפרתי בדייטים בנונשלנטיות על הסרט שראיתי אתמול בסינמטק. והרגשתי הכי ג'וליה רוברטס שראויה לריצ'רד גיר שלה. והיום, כשאני כבר לא בירושלים ומועדון שורה 11 התפזר, לאף אחד כבר אין מנוי בסינמטק. אבל נשארו עקבות. צביקה ואני ממלאים אקסל של סרטים, כל אחד ממלא בגליון שלו מה הוא ראה. משווים מדי פעם חוויות. פעם בשנה נפגשים לאירוע סיכום שנה בקולנוע. צביקה נשאר נאמן לעצמו ולאיכות והעליונות האינטלקטואלית. אני ירדתי בכמות הסרטים מ-200 בשנה לחצי, כי חיי הנישואים וילדים. וגם באיכות, כי בטלגרם אין את סרטי הסינמטק. וגם כי על מי אני עובדת. אחרי שהתחתנתי אני יכולה לחזור בשלווה לג'וליה רוברטס שלי.