זכרונות מתבשלים

עידו נולד לפני כמעט חודש. הפעם החלטתי לשתף חלק ממה שאמרתי בברית שלו: 

לכופר  ולי יש תחביב של זקנים. אנחנו בבית אוהבים לעשות פאזל  ביחד. על השולחן בפינת האוכל יש תמיד פאזל לא גמור. אני מחוברת לכל קבוצת פאזלים אפשרית בפייסבוק ובוואטסאפ. מחליפה פאזלים. אנחנו יושבים עם איזה פודקאסט ברקע, כוס תה ומרכיבים פאזל. הכי זקנים. 

מאז שמתן הגיע לחיינו, או יותר נכון, מאז שהתחיל להסתובב בבית. חלקי פאזל הולכים לאיבוד. ושאלה קבועה שנשאלת בבית היא: איפה החלק החסר?
מאז שגילינו על ההריון ובמיוחד מאז הלידה ההרגשה התחזקה מאוד. הבנתי שמצאנו את החלק החסר. אמרתי את זה לעידו בבית חולים בלילה, כשנשארנו רק שנינו ערים בכל המחלקה. עידו לא כל כך מחבב שינה בלילה. אז אני והוא ניהלנו שיחות נפש ב2 בלילה. סיפרתי לו על המשפחה שלו.

מתן הפך אותנו למשפחה כשהגיע. ועידו השלים את התמונה. הפך אותנו למשפחה שלמה. כל מי שקורא את הבלוג הזה יודע כמה אני חושבת שקשר של אחים זה דבר חשוב. ובחיים שלי אלו הקשרים הכי חשובים לי, האחים. לפעמים הם מעצבנים אותנו בדרך שאף אחד לא יצליח. מצחיקים עם סיפורים שעובדים רק עלינו. יש לנו שפה שלנו. שבני הזוג והגיסים יכולים להיות דוברים של השפה אבל כשפה שניה, אף פעם לא כשפת אם. האחים שלנו הם חלק ממי שאנחנו. כשאנחנו יושבים ביחד, כל האחים, אני מרגישה את זה. כמה הם חלק ממי שאני.  למתן יש 2 אחים גדולים. שזה קשר מדהים בחיים שלנו והימים שבהם הם בבית הם ימים שמחים יותר. הבעיה היא שהם לא תמיד בבית.  אבל עכשיו למתן יש אח במשרה מלאה בבית. החלק בפאזל שהיה חסר. 

ועידו שלנו הוא מתנה כמובן לא רק למתן. הוא לכל הבית. החלק החסר שהגיע. אני בטוחה שזה גם לא יהיה פשוט. החודש האחרון הוכיח לנו כמה אתגרים עוד מחכים בדרך. לנו כהורים ל2 קטנים בבית. למתן שנכנס לו עוד מישהו לחיים.  אבל רגע האושר כשמתן בא לבית החולים לבקר את אח-תינוק. או כשבבית יש בכי ואני מנסה להניק, עמית עם מתן, שדואג לעידודו. זה רגע שבו חתיכת הפאזל החסרה הגיעה למקום. ויש פאזל מושלם. עם משפחה לא מושלמת – אבל שלמה.

כדי להביא את עידו לעולם, עברנו מסע ארוך בדרך. והיו הרבה אנשים והרבה עוזרים לתהליך. 

רציתי להגיד תודה למשפחת קונסטבלר, טובה וקוני, שהיו בשבילנו ה-Go to. אם זה כשצריך להוציא את מתן מהגן. אם זה להשיג כל דבר שרק צריך. להתאים לי אוכל כשאנחנו באים לשבת. לתת לנו עוד שעה לישון. כל כך הרבה דברים גדולים וקטנים.
ההורים שלי. שכל מה שאני זה מהם. מהבית שבו גדלתי, למדתי על הורות. על אהבה. על נתינה. רק מלחיות בבית משפחת ליטנברג.
האחים שלי והאחים של עמית. כל אחת וכל אחד נתן את שלו. ממלבי ללא סוכר. דרך סשן צילומים. לטלפון להתייעצויות ב2 בלילה. לחניה בבנין. למקום פורקן. לצחוקים. כבר אמרתי כמה אני חושבת שקשר של אחים זה כיף. אז תודה לכל אח ואחות. ועל זה שגדלתי מחמישה אחים לשמונה.
אבל מכל האחים אני רוצה רגע, להגיד תודה לאחות הקטנה שלי, שהיא גם אחות גדולה. כי איתה אני מתייעצת על הכל. היא עוטפת בצורה מדהימה. היא האמא של הבית שלנו. ועליה כל היום אני חושבת- איך היא עושה את זה. כי היא עושה ביום, מה שכולנו מספיקים בחודש. והיא היתה שם בשבילי, ואני יודעת כמה היא נמצאת בשבילי כל הזמן בצורה חסרת גבולות. את באמת נדירה מוריה. תודה ממש.
אורי ואיתי המקסימים, שהימים שבהם הם בבית הם ימים הרבה יותר שמחים. למתן יש חיוך יותר גדול. לכולנו. כמה עזרה וכמה אהבה אנחנו מקבלים מכם. וזה לא לפנות מדיח או לשאוב רצפה. זה לראות שהבקבוק מים שלי ריק ולמלא לי. זה להתקשר מהפנימייה ולשאול מה שלומנו. זה להיות איתנו ביחד. אני מרגישה ממש בת מזל שאתם חלק מחיי.
וכמובן לחצי השני שלי. רק אתה יודע כמה בלתי נסבלת אני יכולה להיות. אבל אצלך זה לא בלתי נסבלת. כי כמו שהסברת לי אלף פעם, לי מותר. ואתה פה. אז תודה על הכל. יש כל כך הרבה על מה להגיד תודה. אבל זו מרגישה מילה קטנה לעומת כל מה שעברנו. לא תודה. ובטח לא סליחה. אז נשאר לי רק להגיד לך כמה אני אוהבת אותך ושלא יגמר לעולם.
ותודה.
ושוב לעידו. כמה אושר הבאת בשבוע. אח-תינוק. עידודו.  אני מאחלת לנו שנצליח להיות המשפחה שרצית לבוא אליה. תודה שבאת.