זכרונות מתבשלים

לדברים טובים שווה לחכות. ככה אמא תמיד אמרה. ולחנוכה תמיד חיכינו. ניסיתי להזכר בזכרונות חנוכה מתוקים מבית משפחת ליטנברג. לא יודעת למה אני לא מצליחה להזכר. עולה לי רק ריח של טיגון שנמשך בבית כמה ימים רצוף. כי כל יום מטגנים לביבות. סופגניות לעומת זאת, בחיים לא. אמא לא האמינה בעבודה קשה שלעולם לא תשתווה לרולדין. היינו יושבים על הקטלוג של רולדין ובוחרים מה אמא או אחד הפרייארים שלה (חיים או נדב) יביאו לנו. עד  סוף חנוכה הספקנו לטעום את כולם. היה גם חוק קבוע בבית. לא אוכלים סופגניות יום לפני חנוכה. היינו מסתכלים על הסופגניות ברולדין ואסור לקנות לפני. כי אמא תמיד אמרה שלדברים טובים שווה לחכות. בחנוכה היינו מלא בבית. מארחים. נוסעים לסבא וסבתא מקסימום. זה גם החג היחיד שגוטמן היו באים אלינו כל שנה. ככה זה כשהם מורים ובחופש. אבל חוץ מזה אין לי זכרונות מיוחדים מהחג הזה. טיגון ורולדין. אה, ואבא שר את כל מעוז צור לבד.

אז נעבור כמה שנים קדימה. אני והכופר כבר ביחד כמה חודשים, בספטמבר אפילו עברנו לגור ביחד. ואמא ברגע שפגשה את הכופר והסתכלה לו בעיניים, בפעם הראשונה אמרה, את רואה יהודית. אמרתי לך. לדברים טובים שווה לחכות. כי לאמא יש חולשה לאשכנזים עם עיניים יפות.

התנאי שלי למגורים היה שאני יודעת שהטבעת תגיע בקרוב. אבל הוא היה צריך להפרד מטראומות. ואני הייתי צריכה סבלנות. אולי התכונה הכי קשה לבת משפחת ליטנברג לקבל. זה ושתקנות.

וכבר ידעתי שזה יגיע מתישהו. נתתי לו דד ליין. עד חנוכה. אבל היה לי ברור שזה יקרה קודם. הרי הוא קנה לנו כרטיסים בהפתעה לאיטליה לחגים. ברור שאני חוזרת משם עם טבעת. מגיעים לורונה. אני מתקשרת לאמא סתם לדבר איתה, היא מספרת לי שיהודה לוי ושולמית מלכה גם שם עכשיו ויהודה לוי הציע נישואין לשלומית, אה, מה שלום עמית? וככה היה כל השבוע. פחדתי להתקשר להורים שלי כי ידעתי שהם מצפים לבשורה מאוד ספציפית. ולא לשלוח תמונות בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, כי כולם יחפשו את הטבעת. ואני לא מאשימה אותם, גם אני כל לילה לא הבנתי איך הוא מארגן את הטיול הכי רומנטי בעולם בלי הטבעת.

וחזרנו לארץ, והזמן עובר. ואין טבעת. וחנוכה מגיע. וכל יום הולכים להדלקה אחרת, עם חברים, המשפחה שלו, המשפחה שלי. ורבים. זאת אומרת אני החסרת סבלנות כבר רוצה להתחתן. כי יאללה. והוא מחכה. ואז נר שמיני. הוא מזמין לנו חדר בריחה ב12 בלילה. אני לא מבינה מה נסגר. ואם היה לי תקווה שהוא יציע הערב, כבר הבנתי שלא. כי בתחילת הערב הוא שואל אותי אם בא לי ללכת לאכול איפשהו לפני. ואז הבנתי שאין סיכוי שתהיה הערב הצעה. כי כל מי שמכיר אותי יודע שארוחה יותר חשובה מחדר בריחה. והלכנו למסעדה היחידה שהיה בה מקום. כי גם היה ערב השנה החדשה. ואז בחדר בריחה, מאוחר בלילה, הוא שלף טבעת וגרם לי, לאמא, ולמוריה לנשום לרווחה. נס חנוכה הפרטי שלנו קרה. חיכיתי לו 35 שנה. וכמו שאמא תמיד אמרה, לדברים טובים שווה לחכות.