זכרונות מתבשלים

המונדיאל בעיצומו, וכמו שכבר אמרתי לכם, אנחנו בית של שני דברים: פוליטיקה וכדורגל.

מונדיאל זה חג בבית משפחת ליטנברג. יש תפאורה. תולים את הדגלים. קונים בירות ופיצוחים. ומקווים לראות את אנגליה מגיעה הכי רחוק שרק אפשר. נכון היום, כשרואים משחק, בודקים שכולם כיבו התראות בטלפון? פעם לא היה את זה, אבל היו שכנים כמו פיוטרן, שהיה להם יס ולנו הוט. וליס יש דקה פור עלינו. אז כשהם צועקים "יש!", אנחנו יודעים שהגול מתקרב. אחים שלי התעצבנו והיו מתכננים מתי לצעוק "יש!" כדי להפיל אותם. מאבקי הכוח של המונדיאל בשברץ. לפחות הנבחרת שלנו היתה מגיעה יותר רחוק משלהם, בכל זאת הם דרום אפריקאים.

אבא פתאום חוזר הביתה מוקדם, לראות משחקים. והבית כמרקחה. פתאום כל הגאווה האנגלית יוצאת החוצה.

המונדיאל הראשון שאני זוכרת היה מאוחר. כי בהתחלה כדורגל בכלל לא עניין אותי. ורק ממונדיאל 98' התחלתי להתעניין. דליה, חברה שלי, ארגנטינאית. והיתה מעריצה של בטיסטוטה. אז אני הייתי צריכה מישהו מולו. ובחרתי שחקן חמוד מאנגליה, שרץ חצי מגרש וגם טרח להבקיע בסוף. וככה התאהבתי במייקל אואן, כדורגל וליברפול.

אבל מאז שנכנסתי לכדורגל, אחים שלי לא סלחו לי. הפכתי את הכדורגל לחופר. פוליטיקה, מלחמות. סלבס. הכל חוץ מהמשחק עצמו. דיברתי על המשמעות ההיסטורית של אנגליה נגד ארגנטינה ומלחמת פוקלנד. וכמה זה מעניין. גרמניה ואנגליה. הקשר היהודי להולנד. ולמה יש כ"כ הרבה אוהדים ישראלים להולנד. כשספרד זכו בגביע העולם חיפשתי את הקטלונים והבאסקים לראות אם הם מניפים את הדגל. כן, הפכתי את הכדורגל לדבר הכי פוליטי ומעניין (בשבילי…), אבל פתאום חיים אהב מאוד את שגיא כהן ויורם ארבל ואמר לי שהוא רוצה לשמוע אותם. אותי היה יותר קשה לשים על מיוט.

כשעברתי לירושלים מצאתי בין הירושלמים שלא מתעניינים בריקוד ונפש האדם, כמה גברים לראות איתם משחקים. ולקראת היורו עשינו הימורים. איכשהוא, אני זכיתי במקום הראשון. כנראה בזכות זה ששלחתי לחיים את הטופס שלי, שימלא בשבילי את התוצאות. כפרס קיבלתי מנוי לטדי. ואם חיים היה יודע שזה הפרס שאקבל, כנראה שבחיים הוא לא היה עוזר לי. כי שוב החפירות שלי. חיים הפך אותי לבדיחה של הבית, איך ברגע אימצתי תדמית של ירושלמית אסלית. קרא לי ג'קי לוי, כי גדלתי על הברזלים בימקא. אבל אני בשלי. בטוחה שבית"ר אצלי בדם. אבל התרחקתי לכדורגל ישראלי. ובכלל היינו בחג המונדיאל.

מונדיאל 2002 אני במחנה קיץ בארה"ב. מקבלת את הבשורה הקשה בחיי, שבן דודי האהוב חזקי נהרג בצבא. אבל לא נכנס לפרטים האפלים. בשבוע הזה אמא עברה לבית-אל להיות עם אחיה, הוריה, גיסתה. אחיות שלי ונדב היו צמודים לבני הדודים. אני בארה"ב. מתקשרת הביתה, לא יודעת אם בכלל יענו לי היום. חיים עונה לטלפון בשקט. וצורח לאבא שהכל בסדר, זה רק יהודית. אפשר להחזיר את הווליום למשחק. כי חזקי נפל בשבוע של מונדיאל, אבל החיים ממשיכים והכדורגל ממשיך. ויש אנגליה נגד ברזיל ברבע גמר.  וכל פעם שאני מזכירה את זה לאבא וחיים, הם לא מבינים מה אני רוצה. הרי כולנו יודעים שחזקי היה עושה את אותו דבר.