זכרונות מתבשלים

שבת בצהריים, סיימנו לאכול חמין כמובן. כולם גמורים על הספה, קוראים עיתונים. אבא הולך לישון, אמא ואנחנו בטורניר משחקים. מונופול, קלפים, רמיקוב. שש בש.

לאמא היה ממש חשוב שנלמד שש בש. אבל רק בשיטה שלה. לא לשחק בונקר. לפתוח, לאכול. לא לתת לילדים שלך לנצח אותך. בדרך כלל אמא שנאה שאנחנו מקללים אחד השני או מתייחסים לא יפה. אבל בשש בש מותר טרש טוק. לאמא היה חשוב ללמד אותנו שש בש במיוחד לפני שיוצאים למחנות של בני עקיבא. כי יהודית, איך תשיגי בחור אם לא תדעי לשחק שש בש?

מוריה למשל היתה התלמידה מספר אחת של אמא בשש בש. היא באמת הכי טובה בזה בבית. ויצאה למחנה כשהיא שולטת במשחק. וזה עבד, והיא באמת השיגה בחור במחנה. היא אפילו התחתנה איתו שם. כן, היא אחת מאלו באגדות האורבניות שהתחתנו עם הטבעת של בקבוק קולה. וזה ממחיש לכם את כוחו של השש בש. גם אני השגתי בחור במחנה, אבל לא בגלל שש בש. סתם כי הלכנו ביחד לשטוף כלים. גם כן קלאסי למשפחת ליטנברג. משחקים ועבודות בית.

ועד שיצאנו לבני עקיבא בשבת אחה"צ, היינו יושבים עם פיצוחים, גמורים על הספות ומשחקים. מרתון שש בש. טאבו. מונופול. רמיקוב כמובן. וכמו שבש בש יש חוקים איך משחקים. גם ברמיקוב יש את חוקי הבית. ברמיקוב אסור לאגור, אסור לשמור את הג'וקר אצלך. חייבים לזרוק ולהפוך את המשחק ליותר מעניין. אצל אמא המטרה לא היתה לנצח. המטרה היתה לשחק, ושיהיה מעניין. זה הערך העליון במשפחת ליטנברג במשחקים. משַחקים מעניין. נשבעת לכם, אם היינו בית במשחקי הכס, סיסמת הבית שלנו היתה: "תהיו יותר כמו משפחת אישון ותשחקו מעניין". וגם אם מעניין לא בטוח מביא לכם את הנצחון, זה לא משנה, זו סיסמת הבית.

אחרי מלא שנים גיליתי שהכופר משחק ומשאיר את הג'וקר ביד. נו, מה ציפיתי מאוהד של יובנטוס? משחק בונקר. מאוד התעצבנתי, כי ככה לא משחקים. והוא לא ניצח ביושר. אני והוא גדלנו על ערכים סותרים. מבחינתו, ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב, הוא הדבר היחיד שנחשב. איך אפשר לחיות ככה? ויותר גרוע, הבנתי שבדרך שלו יותר קל לנצח.

בקורונה כולנו גילינו את האפליקציה של הרמיקוב והתחלנו לשחק כל האחים אחד נגד השני. כולנו היינו בסגר, אז מישהו כתב הודעה שנכנסים עכשיו ויאללה חזרנו לטורנירים של משפחת ליטנברג. ואני התחלתי להשאיר את הג'וקר ביד. כי אין מה לעשות, זה פחות כיפי לשאר אבל זה דרך קלה יותר לנצח. ואם זה היה תלוי בנדב שגילה את זה הייתי מנודה מהמשפחה. מזל שהיה סגר והיינו רחוקים אחד מהשני. כי הוא באמת כעס עלי. שאני מעזה לקרוא לעצמי הבת של ציפי ליטנברג והוא פתח קואליציה עם אודיה ומוריה ונודתי מהמשפחה שלי. לא באמת, אבל כבר לא הורשיתי לשחק מולם רמיקוב. אבל אמא צדקה שהמשחקים זה הדרך להגיע ללב של אנשים. בזה ששיחקנו כל שבת, היא לימדה אותי את יחסי האנוש הכי טובים. איך משחק מקרב. כשאני והכופר יצאנו והגיע הזמן לפגוש את הילדים שלו, נפגשנו בים, ארבעתנו עם האחים שלו שיעזרו לרכך את האווירה. הבן הגדול התבייש מאוד. והדרך לליבו היתה שפתחתי לוח שש בש ולימדתי אותו את המשחק. כמובן בשיטה של ליטנברג. וכשחזרנו מהים שיחקנו עם כולם יניב, וככה התחלנו לבנות את הדרך הארוכה שלנו להיות משפחה.