זכרונות מתבשלים

קיץ 1997. כשהייתי בת 16 רציתי לטוס לפולין עם חברות שלי למסע לפולין. סבתא התנגדה נחרצות. אמרה שאין מה לראות במקום שבו קברו את הנשמה. ואני צריכה להנות ולנסוע למקום שיש בו חיים. היא שיחדה אותי ואמרה שתשלם לי על כרטיס טיסה לאנגליה, לסבתא שגרה שם, רק שלא אטוס לפולין.

אז כיבדתי את הבקשה שלה, הרווחתי כרטיס ללונדון וטסתי בקיץ ללונדון לבד. הייתי בטוחה שזה יהיה הקיץ הכי מטורף בחיים שלי, אבל אז קיבלתי כאפה. שתבינו, את הסבתא האנגליה שלי לא הכרתי. היא מעולם לא באה לארץ. ואני הייתי אצלה פעם אחרונה כשהייתי בת 6. אז לא ממש זכרתי. אמנם אמא הזהירה אותי לא לצפות למלכה אליזבת. שלא אתאכזב כמו שהיא, בפעם הראשונה שהן נפגשו. כי אמא תמיד סיפרה איך כמה ימים לפני החתונה שלהם, כשהם באו לאסוף את סבתא מהשדה, אמא ציפתה למלכה אליזבת. אבל החבר הכי טוב של אבא, ג'רמי, בא איתם, ודקה לפני שגלגלי המטוס פגעו בקרקע לחש לאמא – את חושבת שבעלך לעתיד הוא ציוני, עכשיו תפגשי את הסיבה שבגללה הוא בחר לעלות לארץ.

ולמרות מה ששמעתי, חיכיתי וציפיתי והגעתי לסבתא שלי הביתה. היא לא באה לאסוף אותי מהשדה, כי היא לא אהבה לצאת מהבית, אז באו לאסוף אותי הדודים של אבא. הגענו לפארק ויו גארדן 21 ונכנסו לבית של סבתא ואני לא אשכח איך היא אפילו לא קמה מהספה כשבאתי. לא ידעתי אם אני צריכה לחבק אותה או לא. כי לא הבנתי מה יחסינו בדיוק. רק הבנתי שמצפה לי חודש אחר  ממה דמיינתי.

ובעיקר אני זוכרת אכזבה. איך התגעגעתי כל כך הביתה. שלא היה לי עם מי לדבר. לא היה לי מה לעשות. בהתחלה התאכזבתי שבחמש אחר הצהריים אין תה וסקונס. הייתי בטוחה מהסרטים שלכל האנגלים יש את המסורת הזו. וניסיתי לקרוא בעיתון רכילות על הנסיכה דיאנה. אמא ואני היינו מאוהבת בליידי די. אמא תמיד הזדהתה איתה. כי למרות שאמרה שסבתא מרים היא לא המלכה אליזבת, היא בכל זאת התייחסה אליה ככה. ואמא היתה ליידי די, אחת שכבשה את לב הממלכה אבל לא את לב המלכה.

והייתי יושבת בבית העצוב הזה. בבית שאבא ברח ממנו אל הבית השמח שלנו. התגעגעתי למריבות של חיים ואודיה. לנדב התינוק. למוריה שידעתי שהכי מתגעגעת אלי מכולם. התגעגעתי לחמש אחר הצהריים בבית ברעננה, בקיץ, כשאמא מוציאה מנגו (רק מאיה) וכולנו רבים על הגרעין. בסוף החלטתי שלונדון זו עיר רגילה ואין לי ממה לפחד. אז למדתי את הרכבת התחתית והייתי נוסעת לבד למרכז לונדון מקווה לראות את דיאנה עם וויליאם והארי ברחוב. הייתי הולכת לראות אנשים ברחוב אוקספורד, נסעתי לשווקים. קניתי לעצמי קפה ובייגל. גיליתי את העצמאות. ודמיינתי חיים אחרים. מלכותיים יותר.  

חודש אחר כך, כשאני כבר בארץ. שמענו בחדשות על מות הנסיכה האהובה עלינו. אמא ואני לקחנו את זה ממש קשה. הרי רק לפני חודש הייתי בלונדון ויכולתי לראות אותה ברחוב. וגם הצטלמתי עם פסל שלה במדאם טוסו. ועכשיו היא מתה. במה כבר יכולנו להתנחם? בזה שכולם גילו את הפרצוף האמיתי של המלכה ובמנגו מאיה.