הייתי בת 20 כשטסתי לארצות הברית לעבוד במחנה קיץ. אחד המרצים במכללה החליט שאני מתאימה לזה, הציע ומיד אמרתי כן. כי אם יש משהו שאני חזקה בו זו ציונות, לא הכרטיס טיסה חינם לארה"ב, כולל כסף לטיול אחר כך. מה פתאום. גם לא לחוות מקרוב את החוויה האמריקאית של הסרטים- מחנה הקיץ. אני נסעתי רק מתוך ציונות.
טסתי והארץ בערה, פיגועים, מבצע צבאי, חיילים בכוננות. זה היה האסקפיזם המושלם. הגענו למחנה וכבר מההכנה התחברנו, חבורת בנות. והחלטנו על טיול משותף בסוף המחנה. רק רצינו לגלות את אמריקה ולא להיות בארץ וגם לא לשמוע. על הפיגועים. ההרוגים. רצינו לברוח מכל זה לחלום האמריקאי שלנו.
כמה ימים אחרי שהתחיל המחנה, אנחנו בשבת הראשונה שלנו. רק הצוות. ביום שני יגיעו החניכים. היתה שבת מדהימה, יריית פתיחה לקיץ כיפי. אבל אז, פתאום בסוף ההבדלה, ראש המשלחת בא אלי ואומר לי שאני צריכה לבוא איתו להתקשר הביתה. כל הדרך אני חושבת מי זה יכול להיות. כמה זה קרוב. סבא? סבתא? או אולי אחד מבני הדודים, שניהם בצבא. מישהו מהחברים מרעננה? ורק מתפללת שזה לא חזקי.
זה היה חזקי. אני לא זוכרת את השיחה. זוכרת המון בכי והתעלפויות ושנתנו לי לבלוע משהו. כל הלילה ישבנו ביחד, המשלחת, ובכינו. כל כך רציתי לחזור לארץ והסבירו לי שזה לא הגיוני, כי הלוויה עוד כמה שעות ועדיף שאשאר ואהנה, כי הרי באתי לחלום האמריקאי שלי. ואני ניסיתי לצעוק על החלום ושברו, אבל אמרו לי שזה המקום שלי. ציונות וזה. ואני, שמעולם לא מתגעגעת הביתה, מצאתי את עצמי רוצה הביתה כל כך. ומצאתי את עצמי נציגת הציונות של המחנה. הרי מה יותר ציוני מחייל שנהרג. ופתאום הפכתי לסלב של המחנה. לסמל הציונות. ואני רק רציתי להיעלם.
לא אשקר, הצלחתי להנות. מדי פעם עלו דמעות, אבל בעיקר המון הדחקה. תוך כדי המחנה, אמא מתקשרת אלי להגיד לי שבנות הדודות שלי מפלורידה מזמינות אותי. הם ישלמו לי על הטיסה, ניסע לדיסניוורלד. הן רוצות לבלות איתי ולחבק אחרי מה שקרה. וזה לא היה בתכנון, הרי רציתי לטייל עם החברות שלי, אבל החלטתי פתאום לשנות. רציתי לראות את המשפחה שלי, שפגשתי רק פעם אחת קודם, כי הם משפחה. וזה מה שהיה חשוב באותו רגע. אז טסתי לפלורידה.
אני זוכרת שבערב הראשון, כשהגעתי, היו המון חיבוקים. אני יושבת איתם לארוחת ערב ודודה שלי מגישה מנה שלא הכרתי קודם, חציל פרמזן. וזה היה אחד הטעימים. לא הכרתי את זה והתאהבתי. זאת היתה המנה הכי מנחמת שהכרתי. דודה שלי הכינה את זה כי ידעה שלא אוכל בשר או עוף, כי שמרתי כשרות. וזה היה כל כך טעים ומנחם. ופתאום התחלתי לבכות והכאב של החודש האחרון נחשף ומה שהודחק יצא. ישבנו בארוחה וסיפרתי למשפחה שלי, שהם גם המשפחה של חזקי, סיפורים עליו. כי הם לא הכירו אותו, אבל הם כאבו. ולא הייתי נציגת הציונות והשכול, סיפרתי סיפורים אישיים וטיפשיים. סיפורים שמספרים למשפחה (או כותבים בבלוג) וישבנו עד השעות הקטנות של הלילה ודיברנו והבנתי למה הלב שלי החליט לנסוע לפלורידה. זה לא היה בשביל הדיסניוורלד או החציל פרמזן. זה היה כדי להיות בבית.
חציל פרמזן
מרכיבים
- 2 חצילים גדולים ומקולפים חתוכים לפרוסות
- שמן לטיגון
- כף שמן זית
- 2 שיני שום פרוסות דק
- פחית עגבניות מרוסקות
- מלח
- פלפל
- בזילקום
- 200 גרם מוצרלה פרוסה לפרוסות
- 200 גרם פרמזן מגורדת
הוראות הכנה
- מטגנים את החצילים היטב עד שמשחימים משני הצדדים.2 חצילים, שמן לטיגון
מכינים את הרוטב:
- מטגנים את שיני השום בשמן זית למשך חצי דקה.2 שיני שום, כף שמן זית
- מוסיפים את העגבניות וחצי כוס מים.פחית עגבניות מרוסקות
- מבשלים עד רתיחה.
- מתבלים.מלח, פלפל, בזילקום
- מרכיבים את המנה:
- בתבנית בקוטר 22
- שמים חצי מפרוסות החצילים שימלאו את הכל
- שמים חצי מכמות הרוטב.
- שמים חצי מכמות המוצרלה והפרמזן200 גרם מוצרלה, 200 גרם פרמזן
- שמים שוב, חצילים, רוטב וגבינות
- מכניסים לתנור שחומם מראש על 250 ל20 דקות עד שמשחים או ל10 דקות בטאבון
כתיבת תגובה