זכרונות מתבשלים

כל פעם שאמא הכינה את המרק השנוא עלי, מרק עגבניות, היינו שומעים את הסיפור על הפעם ההיא שאמא ואבא יצאו למסעדה. ואבא הזמין מרק עגבניות. בשולחן ליד ישבו ציפי שביט וספי ריבלין. וספי ניגש לאבא ושאל איך המרק. לקח כף וטעם מאבא. לעיניהם המשתאות של האנגלי ואשתו של האנגלי. שרק התבאסה שהיא לא 40 שנה קדימה ויכולה להוציא פלאפון ולצלם. לא את ספי טועם מהמרק, אלא את הפרצוף של אבא. פרצוף שלא מבין. באיזה עולם זה בכלל הגיוני לעשות דבר כזה.
וכל פעם שהיינו רואים מוצש. ציפיטפוט. ציפי ללא הפסקה. היינו יושבים כולנו לראות ביחד. כי ציפי הצחיקה את כולנו. עד היום. ואמא מספרת על הפעם ההיא במסעדה ועל הפרצוף של אבא.
כמה שנים אחר כך. מגלים שלספי יש סרטן. ואנחנו לקחנו קשה. הוא הרי ספינק'ה של ציפי שביט וציפי ליטנברג. ועשו לו מופע הצדעה. זה היה בשישי בצהריים. אמא אמרה שנארגן הכל קודם ואז נסע ונהיה רגועים לשבת. אבא לא הבין. מה דחוף המופע הזה. שעוד אמרו שישודר אחר כך בטלוויזיה. כי זה יום שישי. ויש להכין שבת. והיה לחוץ שלא נגיע בזמן. אבל את אמא זה לא ממש עניין. אמא השיגה לנו כרטיסים ובישלנו בבוקר ונסענו לתל אביב. אמא נדב ואני. כל המופע צחקנו ובכינו ביחד. נקרענו ממיקי קם ומה קשור והכי חיכינו שציפי שביט תעלה. וברגע שהיא דיברה על ספינק'ה התרגשנו ובכינו איתה ביחד. הרי ידענו כמה הם חברים טובים מהטלוויזיה ומהמסעדה. היתה לנו הוכחה. והמופע נמשך ואנחנו צוחקים ובוכים. ופתאום מבינים שעוד שעה שבת. ואנחנו בתל אביב. ומחכים לראות מי עוד יעלה. ולמזלנו כבר נגמר. ואנחנו רצים לאוטו.
אנחנו בדרך הביתה. ולא אכפת לנו כלום. כי ראינו את ההופעה הכי טובה. הופעה של חברי ילדות. וכל הדרך אמא נוסעת במהירות הביתה ואנחנו מצטטים את מיקי קם וציפי שביט. ואמא שוב מספרת על הפעם ההיא במסעדה ומנסה להסביר לנו את הפרצוף שהיה אז לאבא. שזה שילוב בין חוסר הבנה למצב עם כעס. ומגיעים הביתה ואבא כבר מוכן לבית כנסת ושום דבר לא על הפלטה. כי אבא לא יודע מה צריך לעשות. ואבא מתהלך בעצבנות ולא מבין ואמא ואנחנו נכנסים הביתה בשמחה. ואמא מכריזה. הנה. זה הפרצוף שהיה לאבא במסעדה.