זכרונות מתבשלים

מתן עכשיו בתקופה שעל כל דבר הוא אומר בא לי. ולא בא לי. בא לי ללכת הביתה. בא לי להתעורר. בא לי את זה. ואני כל הזמן חושבת, גם לי בא. בא לי את אמא. ערב חג. כל חג קשה לי מאוד. הפעם אני רחוקה בטוסקנה. אבל הלב שלי בארץ. המצב של אמא רק מחמיר. בשבוע שעבר היא עברה כריתה ברגל. מחלה ארורה הסכרת. ואולי יש נחמה שאמא לא מבינה שזה מה שהיא עברה. כי אם הסכרת לקחה לאמא את הבריאות. הדימנציה לקחה את הנשמה.

והפרדוקס גדול. האישה שהיתה מתרוצצת בכל העיר, לא יכולה לזוז עכשיו. והאישה שזכרה עשרות מתכונים בעל פה, או לפחות באיזה מחברת הם ובאיזה עמוד בדיוק, לא זוכרת איך אוכלים. האישה הזאת שאני כבר לא מצליחה לתקשר איתה. אותה הכי בא לי.

וערב חג קשה לי. כי אני אנוכית ורוצה את אמא שלי. ואנחנו עוברים עם אמא תהליך ארוך ומייסר. לראות צל של אשה. להכיר אותה אבל שהיא לא מכירה אותנו. כי היא מזהה אותי עדיין. אבל לא שואלת על מתן ועידו. לא בטוח שהם קיימים בעולם שלה. והגעגוע עובד אצלי בשני מישורים. אני מתגעגעת לדברים שהיו לפני 20 שנה. בא לי ללכת איתה לסופר בערב חג, כשהסופר פתוח עד מאוחר. אנחנו הולכות ב11 בלילה לעשות השלמות. ואז רואות שהתחילו למכור בצק עלים חלבי ומתרגשות. ומוסיפות עוד מנה לתפריט. כי אצל אמא לא באמת היינו עושות רשימה לסופר. אנחנו מגיעות לשאוב השראה. עד היום אני עושה את זה. בא לי לקום בבוקר ולהגיד לאמא שמצאתי מה להכין עם בצק העלים ואמא מסתכלת איתי על המתכון ואנחנו מתלהבות.

אבל זה רק מישור אחד, אני גם מתגעגעת למה שלא קיים היום. אני רוצה לספר לה שהכנתי לבד בצק עלים. והיא תצחק עלי שאני מסבכת הכל. בא לי שמתן יבקש את המרק של סבתא ואמא תתלהב שהבן שלי חושב שהאוכל שלה יותר טוב משלי. בא לי שהילדים שלי יכירו אותה. בא לי שהיא תכיר אותם.

וערב שבועות בבית. ואני בטוסקנה. רוצה לספר לאמא מה אני אוכלת פה. ושבגינה של הבית שבו אנחנו ישנים יש פרחי קישואים. אז אולי אכין לשבועות. ואולי גם אקנה בצק עלים חלבי בסופר ואכין איתו משהו. וערב חג היום. והיה לי פוסט אחר.  מוכן כבר, על סיפור שהיה בבית. אבל מתן אמר שבא לו שוקולד וכבר השתגעתי. ואמרתי לו. לי בא את אמא.