זכרונות מתבשלים

יש אירועים משני חיים שמתחילים כמשהו קטן, פשוט ויומיומי, אבל הופכים למשהו גדול ומשמעותי. או לפחות בעיניים של ילדה בת 16.  מחנה הרא"ה היה אירוע כזה. אירוע קטן שהוביל לגדול, שהיום נראה לי קטן וחמוד. אז, הרגשתי שהלוחות הטקטונים זזו, משהו באופי שלי השתנה. יצאתי מהשבלול שהייתי בו קודם. 

מחנה הרא"ה. יום שישי בצהריים. הכל התחיל כשבמפקד סיפרו לי שנולדה לי אחות. הביאו לי קולה ועוגיות לחלק לכולם.  ואז בישלנו לשבת, אני קילפתי שעות תפוחי אדמה וכל אחד עשה משהו. כל השבט ביחד. ונגמרו המים החמים במקלחות אז אני ומלי הלכנו להתקלח עם ג'ריקנים. ואז התלבשנו לשבת בבגדי מחנה משודרגים. וישבנו לארוחת שבת. שהיתה מצחיקה. ישבנו כמובן כל אחד בחבורה שלו. אבל אז, בסוף האוכל, שמו אותי בתורנות שטיפת כלים עם מישהו שלא היה קשור אלי בכלל. עם פסל. הלוחות הטקטונים התחילו לזוז. פסל היה בחבורה אחרת, של המקובלים. המגניבים. ואני הייתי בחבורה אחרת. כן מקובלת, אבל הרבה פחות מגניבה. ואני ופסל הלכנו לשטוף כלים, וסיפרתי לו שאחותי נולדה היום. והוא כבר ידע, ואני בכלל הופתעתי שהוא יודע איך קוראים לי. ושטפנו כלים מלא זמן ודיברנו. ומעל עוקב המים של יער עופר צצו ניצוצות באוויר. וכבר חיכיתי לרוץ ולספר לאביגיל וליטל מה קרה. ולנתח כל דקה שקרתה. ומה הן חושבות שיקרה עכשיו. 

אבל אז חזרנו אל השבט ובחיים לא ראיתי דבר כזה, נגלה לפנינו מראה הזיה. זה התחיל באיתי שישב על אבן ואמר לנו שהוא סימבה. ואני רואה את ליטל לידו מתנהגת מוזר. ואני מנסה למצוא את אביגיל ורואה שהיא בהתקף צחוק משוגע.  וככל שאנחנו ממשיכים להסתובב במאהל, אנחנו מבינים שמשהו קרה. כולם משוגעים, בחיים לא ראיתי דבר כזה. בכל פינה אנשים מתנהגים  בצורה הזויה. והיינו שבט גדול, 100 איש, וכולם או צוחקים בצורה מוגזמת או בוכים. ורק אני ופסל מסתובבים בין מי שרוצה להיות עץ, למעגל הריקודים הספונטני שנוצר, וממשיכים לדבר. וכשכולם התחרפנו, הלב שלי התחיל לפעום קצת אחרת. ואני ופסל לא מבינים מה קורה שם. היו שמועות שמישהו שפך יין למרק או לעוף. אבל גם אנחנו אכלנו ולא היה לנו מושג מה קורה שם. ובסוף הלכתי עם חברות שלי למאהל בנות והצלחתי לספר להן על פסל. ותהיתי מה יקרה ביום שאחרי. ואולי זה הכל היה השפעת היין שהיה או לא היה באוכל. ואנחנו אמנם לא התחרפנו כמו כולם. אבל אולי זה השפיע בצורה כזאת שהחמוד פתאום שם לב אלי. 

קמתי בשבת בבוקר וגיליתי שפסל עוד זוכר מי אני. ופתאום חייתי את רומיאו ויוליה. הגרסה המצונזרת של בני עקיבא. וגם זה היה רק בעיניים שלי, כי למי הזיז שהיינו בחבורות שונות. היינו בכיתה ט'. אבל משהו זז. גיליתי אותו ובעיקר את עצמי. כי גיליתי שאני מעניינת. וזאת היתה חתיכת תגלית בשבילי. משכתי את תשומת לבו של מי שבכלל לא חלמתי שאצליח. הגעתי למחנה מישהי אחת ויצאתי מישהי אחרת.  

זאת היתה אהבה ראשונה ותמימה. תמימות של דוסים ששומרים נגיעה. ואהבה מתוקה. עד היום כשאני שומעת את יזהר אשדות אני יודעת שזה השיר שלנו. זה היה מחנה מתוק שהוליד אותי מחדש עם ביטחון. הלוחות הטקטונים זזו. השבלול שהייתי יצא מהקונכיה. והילד המתוק הזה לא הבין איזה שינוי הוא עשה במי שהייתי.