זכרונות מתבשלים

אמא אהבה מאוד את המילה הכתובה. ואני לא מתכוונת לספרים. זה היה פחות עם עובד ויותר דניאל סטיל. אחר כך גם את ספרות העילית היא עזבה, לטובת עיתון לאשה ובכלל לעיתונים. פשוט אצל דניאל סטיל לא היו מתכונים. כי הרי הדבר שהיה הכי חשוב לבדוק, אחרי הרכילות כמובן, זה אם יש מתכון בעיתון ואז לקחת מספריים, לגזור יפה על הקווים ולהדביק במחברת. היו את הקבועים- אהרוני בשישי, המתכונים של יום רביעי בידיעות. אם יש לאשה שף גם הוא נשמר. וככה אמא צברה מלא מתכונים.

אבל לא רק מתכונים. כמו שאמרתי, אמא אהבה את המילה הכתובה. אז היא שמרה המון מילים: הספדים בהלוויה של חזקי, ברכות לבת מצווה של הבנות, מכתב זועם שהיא כתבה לרב זקס, דברים שאמרתי בכנס של רווקים. הכל היא שמרה. פעם היתה מבקשת שנביא לה את מה שאמרנו והולכת לצלם את זה בחנות ליד הבית. אחר כך היא השתדרגה וביקשה מאבא להדפיס לה. היתה הולכת לחנות רק כדי לעשות למינציה. אז כל הספד וכל מתכון נשמר אצל אמא. 

וזה הפרדוקס שאתו אני חיה. יש לי בלוג כבר שנה ואני חושבת הרבה, מה היה קורה אם הייתי כותבת אותו כשאמא עוד היתה אתנו בתודעה. היא כנראה היתה הכי גאה בו ומדפיסה כל שבוע את הסיפור ואת המתכון ומקריאה לכל חברה שבאה הביתה ולברכי וחסידה בטלפון. היום הרי אמא לא ממש קוראת את זה. לפעמים אבא מספר שהקריא לה. אבל אני יודעת שהיא חצי מבינה וחצי לא. לא יודעת אם היא זוכרת את הזכרונות. לא מדפיסה אותי. כבר שנה שאני כותבת.

זו לא פרידה מהבלוג, יש לי עוד סיפורים ומתכונים. בכל זאת גרתי עם אשה שכשחיפשתי במתכונים שלה, מצאתי 8 גרסאות לבולונז. ולמה? כי היא אהבה ורצתה לנסות ולהשתפר. וגם, כי היא שכחה שיש לה 7 גרסאות קודמות כשגזרה את השמיני. אז סיפורים ומתכונים לא יגמרו לי בזמן הקרוב. הדבר היחיד שהולך ונגמר זה הזמן עם אמא. כל פעם אני מאבדת עוד חלק איתה. עוד זכרון. כל שבוע אני מבשלת זכרון ומספרת סיפור וכל שבוע אמא מאבדת עוד זכרון מהמוח. עוד חלק ממנה הולך מאתנו. ואני נלחמת מול הזמן ומול הסכרת ומול הדימנציה. נלחמת שישאר לי עוד זמן ועוד זכרונות.